סיפור ההתנדבות של עתיר קלומיטי עם אנשים עם צרכים מיוחדים במרכז טיפולי סיעודי של עמותת 'צ'יימס ישראל'

4/12/2016
סיפור ההתנדבות של עתיר קלומיטי עם אנשים עם צרכים מיוחדים במרכז טיפולי סיעודי של עמותת 'צ'יימס ישראל'

כשקיבלתי את הפטור מגיוס לשירות בצה"ל מסיבות בריאותיות, חיפשתי דרך לתרום לחברה ולמדינה ופניתי לשירות הלאומי-אזרחי. כשלא התאפשר לי להתנדב בבית חולים עם ילדים חולי סרטן כפי שרציתי תחילה, בחרתי להתנדב למען אוכלוסייה עם מוגבלויות שכליות-התפתחותית, תחום אותו אני מכיר טוב מביתי, כבן לאם מטפלת העובדת עם אנשים עם צרכים מיוחדים.

 

רצה הגורל והגעתי למרכז של שם עליזה בגין של עמותת 'צ'יימס ישראל' בתל אביב. כבר בכניסתי למקום, הרגשתי את הייחודיות של החניכים והצוות,

מדובר בקשת צבעונית של אנשים המייצגת נאמנה את החברה הישראלית מכל גווניה - שלל גילאים, דתות, מגזרים ועדות, כש"קבלת האחר" ואהבת הנתינה, מצליחה לאחד בין כולם.

 

עוצמות של רגשות שלא האמנתי שאגיע אליהן

במהלך השנתיים בהם התנדבתי, עוד לפני שהתחלתי לעבוד במקום, נפגשתי עם אנשים מיוחדים ומרגשים, התמודדתי עם דילמות ובעיות שלא הכרתי בעבר וחוויתי עוצמות של רגשות שלא האמנתי שאגיע אליהן. במהלך התקופה המופלאה הזו, הבנתי שאני נמצא במקום שבו זמנית אתה גם תורם בו וגם ונתרם, נותן ומקבל, מעצים ומועצם, מקדם ומתקדם, אוהב ונאהב. איפה יש עוד מקום כזה בעולם?

 

זה עולם של דממה אבל הוא לא דומם

כשראיתי לראשונה את ה"מלאכית" פגשתי בבחורה יפיפייה שחיה בהתנתקות חברתית בתוך בועה שקופה. הזמן והקשר המיוחד לימד אותי שאפשר לתקשר גם ללא מילים, שתזוזה של אגרוף כף היד היא אמירה שאני הוא שצריך ללמוד לפרש אותה.

למדתי שכשהיא הולכת ליד המזרון זה אומר שהיא עייפה ורוצה לישון, וכשיש מוזיקה והיא מחייכת זה אומר שהיא אוהבת את מה שהיא שומעת. כשהיא מוציאה את האוכל מהפה זה אומר שזה אולי לא טעים לה או חם מדי.

כשהיא רצתה משהו היא ידעה לעמוד מולי וללא מילים להסביר לי שהיא רוצה שאתחיל לדבר איתה, לשאול אותה שאלות והיא תענה באמצעות הכרטיסיות ב "כן" ו"לא". זה עולם של דממה אבל הוא לא דומם, רק צריך לגלות אותו.


ה"שדונית" לעומתה, אוהבת לאתגר את אנשי הצוות במעשי קונדס ושובבות שאינם תואמים את גילה ויכולותיה. ואני שלראשונה נחשף להתנהגות מאתגרת מסוג זה, מבין שמדובר כעת באתגר שלי.

בעבודה מול ה"שדונית", הייתי כתובת לכעס, לתוקפנות ואפילו למספר מקרי אלימות. בכוחות משותפים ובאמונה בדרך הטיפולית התחלנו אט אט את השינויים, עד שהתואר "שדונית" איבד מערכו והיא הפכה עבורי לפיה.

במרכז, מתקיימות הדרכות ובקורס של התנהגות מכילה, אל הצוות מצטרף מעצב התנהגות וביחד עם זויה, מדריכת הקבוצה אנחנו מנסים ללמוד וללמד שישנה דרך אחרת לספק את הרצונות.

בעבודה מול ה"שדונית", הייתי כתובת לכעס, לתוקפנות ואפילו למספר מקרי אלימות. בכוחות משותפים ובאמונה בדרך הטיפולית התחלנו אט אט את השינויים, עד שהתואר "שדונית" איבד מערכו והפכה היא לפיה.



שתי בחורות צעירות ומיוחדות - "המלאכית" ו"השדונית", ממחישות בעצם את מהות ההתנדבות שלי כולה.

 

לסייע ולתווך להם את רצונותיהם

כעת, זו שנתי השנייה כמדריך קבוצת טיפולית-יצרנית. הקבוצה מכילה עד 12 חניכים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית ונכויות פיזיות כמו עיוורון, שיתוק, טרשת נפוצה, אפילפסיה ובעיות רגשיות-נפשיות.

 

תפקידי כמדריך הוא להנגיש לחניכים את הפתרונות – לסייע ולתווך להם את רצונותיהם ואת דרישות המסגרת והחברה בה הם חיים. העבודה היצרנית היא בעצם אחד מהאמצעים להשגת המטרות הללו, זאת בנוסף לטיפול באומנות, תיאטרון, פיזיותרפיה ופעילויות אחרות הקיימות במרכז.

 

החל מהתקופה בה שהגעתי להתנדבות ועד היום, למדתי להסתכל על משמעויות רבות בחיינו בצורה שונה. הבנתי שיש משותף בין כל בני האדם אבל אין אדם אחד הדומה לשני וכל אדם הוא עולם בפני עצמו.

 

גיליתי שיש בנו כוחות הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו חושבים, שתכונות כמו סובלנות, סבלנות והכלה, הן נרכשות ויכולות להפוך לדומיננטיות אצל כל אחד מאתנו. לכן, להם אני חב את תודתי הגדולה. בזכותם, אני קם מאושר כל בוקר בחיי ללמוד וללמד, להעניק ולקבל, לקדם ולהתקדם.


באדיבות אתר ynet


http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4885488,00.html

עבור לתוכן העמוד