האם גם כאן, כמו בתחומים רבים אחרים בחיינו, המגדר משחק תפקיד, וגברים בהכרח נהנים יותר מההטבות שיכולה ההתנדבות להעניק למתנדבים (כגון פיתוח מקצועי, עיבוי קורות חיים, הערכה)? האם אנחנו מקבלות ומקבלים את זה כמובן מאליו? האם בכלל חשבנו על זה כך? יום האישה הוא (גם) הזדמנות לעצור ולבחון את ההשפעות של המגדר על חיינו בכל התחומים, גם בהתנדבות.

“המגדר סיפק לנו רמז לבאות, לא באמצעות איתור הבעיה בקרב נשים או גברים אלא באמצעות הצבעה על מקורה. אחד מעמיתיי במחלקה לאנתרופולוגיה נהג לומר שתרבות באה לידי ביטוי בדברים שאינם נאמרים. תרבות היא אופן הראייה והדיבור שמהווה במידה כה רבה חלק מהיומיום שלנו, עד שאין צורך כלל לנסח אותו. דגים אינם יודעים שהם שוחים במים, עד שהם יוצאים מתוכם. רק כאשר תרבויות משתנות, אנו שמים לב לאוקיינוס שבמימיו היינו שקועים קודם לכן. מה שנתפס בעיננו כטבעי או כמובן מאליו קודם לכן, נתפס כעת רק כדרך אחת לראותו או להגדירו במילים. בשנות השבעים הגענו אני ואחרים אל התובנה של ג’ון ברג’ר: “לעולם לא עוד ייתפס סיפור אחד כאילו הוא הסיפור היחיד”. (גיליגן, 2016)

פרופסור קרול גיליגן היא פסיכולוגית וסופרת אמריקאית, מההוגות הפמיניסטיות הבולטות של זמננו. בהקדמה הזו, לספרה “להצטרף להתנגדות” היא מזמינה את הקוראות והקוראים לאתגר את גבולות החשיבה הפסיכולוגית על ההבדלים בין גברים לנשים ולהתנגד לפטריארכיה שכופה את יצירת ההבדלים בין המינים.

הקטע מסתיים בציטוט “לעולם לא עוד ייתפס סיפור אחד כאילו הוא הסיפור היחיד” (ג’ון ברג’ר), ומעביר אותנו לעוד אישה מעוררת השראה- הסופרת צ’יממנדה אדיצ’ה והרצאתה המפורסמת “הסכנה שבסיפור יחיד”, בה היא בוחנת את האופן שבו הסתכלות על סיפור יחיד כאמת היחידה משפיעה על תפיסתנו באופן מובהק וגם מונעת מאיתנו להבין ולהכיל מורכבות ורב גוניות.

אלו סוגיות מאוד רחבות, שפוגשות אותנו ברבדים שונים בחיינו. זו בעצם הזמנה למחשבה על מגדר. אם אתן מנהלות או מנהלי התנדבות, מתנדבים או מתנדבות, נשים, גברים או משתייכים/ות לכל/אף מגדר. רגע אחד לעצור ולחשוב איך זה משפיע על אופי ההתנדבות שלכם? איך זה בא לידי ביטוי בהתנדבות בארגון שלכן? ואולי גם לבדוק- האם היינו רוצות לשנות את זה? כמה אנחנו מצליחות ומצליחים לחשוב מחוץ לאופן בו התרגלנו לראות את הדברים? לאיזה סיפורים נוספים כדאי שנקשיב? ואולי גם איזה סיפור נרצה לספר?