התנדבות אוהבת, חמה וטעימה
הגדל

הוא אוהב לבשל, הוא גם אוהב ילדים ואוהב לעזור באופן כללי. שלוש האהבות הללו חברו להתנדבות מיוחדת במינה, חמה וטעימה. בבית התמחוי של מאיר שואף הוא מבשל לילדים נזקקים, מכין סנדוויצ’ים לבתי הספר וממלא תפקיד של אבא ואמא לכמה שעות מדי יום. גם אתם יכולים לתת יד.

מהו עוני? מספר התשובות הוא כמעט כמספר העניים. הגישה המקובלת בישראל מגדירה משפחה כענייה, כאשר תנאי חייה ירודים במידה ניכרת מתנאי החיים האופייניים לחברה כולה, ובאופן יותר ספציפי כמשפחה שההכנסה שלה נמוכה ממחצית ההכנסה הפנויה החציונית של האוכלוסייה. ההגדרות הסוציולוגיות המודרניות של העוני מסתכלות על הדברים קצת אחרת — לפי הגישות האלה, עוני במדינות המערב הוא מצב יותר מורכב, שבבסיסו עומד חוסר ביטחון. יכול להיות שעכשיו יש עבודה, ויש בית ויש מנוי לכבלים וטלפון סלולרי, אבל אין את הביטחון שזה יהיה גם מחר, או בעוד חודש, או בעוד שנה. לעניים במדינת ישראל יש אוכל, אבל אין ביטחון שמחר תהיה ארוחה על השולחן. במצב כזה, של חוסר ביטחון בקיום הצרכים הבסיסיים, אי אפשר לגדול ולהתפתח, כי במדרג הצרכים האנושי, הצורך בהשתייכות, בהערכה עצמית ובהגשמה עצמית מגיעים רק אחרי שהתמלא הצורך בביטחון וביציבות.
מאיר שואף, פנסיונר מבת ים, פעיל חברתי וחובב בישול, החליט לעשות מעשה ולהחזיר את הביטחון התזונתי לילדים הזקוקים לו. מזה שלוש שנים הוא מפעיל בהתנדבות את “המטבח של מאיר השמן” בבת ים — מקום שמגיש מדי יום ארוחות צהריים חמות לילדים שלא מקבלים אותן באופן סדיר. עם מאיר, הילדים וצוותי המתנדבים שלו, אנחנו מבלים את היום.

לקט, לחמניות ובורקס
אנחנו פוגשים את מאיר בבוקר של אמצע השבוע במרכז “בני ברית” בבת ים. השעה תשע והוא כבר אחרי סיבוב הלחם של הבוקר. “אני מתחיל את הבקרים שלי בסיבוב בין המאפיות בבת ים, אוסף לחם, לחמניות וכל מה שמוכנים לתת לי. היום היה לי מזל, הבאתי בורקס. זאת עזרה גדולה, אבל צריך להיות שם מוקדם. אם אני מגיע אחרי שש בבוקר, לא נשאר כלום.”
במקום עובדים המתנדבים של יום שני בבוקר — יהודית ובועז, שניהם אנשים שמאיר פגש בפורום אוכל באינטרנט והם עוזרים לו בבוקר, לפני העבודה. בועז, שלא רוצה שיכתבו את שם המשפחה שלו, מגיע בהתנדבות פעם בשבוע כבר שלוש שנים, משש עד תשע בבוקר, מבשל והולך לעבוד. עוד מעט יתחילו הבישולים לקראת הצהריים, אבל בינתיים יש לנו קצת זמן, ומאיר מתיישב ליד שולחן הפורמייקה הממורט בפינה, חמוש בשלייקס ובאינסוף סיגריות, ומספר לי איך הכל התחיל. במקצועו הוא איש נדל”ן ובמשך שלושים שנה היה יועץ מקרקעין בבת ים. העסק הצליח, והוא גידל משפחה לתפארת — אישה ושלושה ילדים. לפני שבע שנים עבר אירוע מוחי קשה: “זה היה כמו לחזור ולהיות תינוק. לא יכולתי לאכול, לדבר ולזוז. השיקום לקח שנה שלמה ולמדתי הכל מחדש. כשהבראתי, בעצם יותר נכון להגיד, כשהגעתי למצב סביר, החלטתי לסגור את העסק ולעבור להתנדבות.”
הוא התנדב בבית השאנטי בתל אביב ובישל שם לילדים. “אני פעיל ב'בני ברית' ולפני שלוש שנים נהייתי נשיא לשכת בת ים. באזור של בית השאנטי ראיתי הרבה אנשים מחטטים בפחי אשפה. הרגשתי לא טוב עם זה ורציתי להקים בית תמחוי. ב’בני ברית’ לא התלהבו, ודחו את הרעיון. שבוע אחר כך יצא דו”ח העוני, ואני כינסתי ישיבה שלא מן המניין והצעתי להם שנקים בית תמחוי שמתמקד בילדים, מקום שיהיה רק שלהם, שאוכל לבשל בו. הצעתי לפתוח מקום שכל ילד יוכל לבוא בכיף בלי להתבייש. וכשזה בשביל ילדים, מי יכול להתנגד?”

כל ילד והסנדוויץ’ שלו
למקום נכנסת קבוצת המתנדבים במשמרת הבוקר המאוחרת. הם באים כחלק מפרוייקט שנקרא “יהודה הצעיר”, שבמסגרתו נוער יהודי אמריקאי מגיע לשנה לארץ אחרי התיכון ולפני הקולג’. הם גרים בקבוצות בדירות שכורות, מתנדבים ומטיילים בארץ. כיאה לבני נוער, שהושארו לבד במשך יותר מדי זמן, הם מסתובבים עם מבטים מזוגגים ועושים כמיטב יכולתם לעבוד לאט ולהיות חסרי תועלת ככל האפשר. מאיר נוזף בהם על האיחור ומטיל עליהם להכין סנדוויצ’ים למחר, וכמה שיותר מהר. “חלק מהפעילות שלי היא הסנדוויצ’ים. יש ילדים שלא מביאים סנדוויץ’ לבית הספר מכל מני סיבות. לפעמים אין, ולפעמים ההורה טרוד מדי או בעייתי. ילדים כאלה לא יגידו שאין להם, הם יגידו ‘שכחתי’, ובשבילם אנחנו עושים סנדוויצ’ים. יש לנו רשימת ילדים מכל בית ספר בסביבה, ואנחנו מכינים להם ומביאים ישר לבית הספר.” יש בתי ספר, שבהם המורים מחלקים את הסנדוויצ’ים לילדים, ולפעמים יש פינה ליד המזכירות, שבה האוכל מונח על מגש, והילדים יכולים לקחת באנונימיות מוחלטת. ואם לוקח מי שלא צריך? “כמובן שלוקחים, אבל זה לא אכפת לי. פעם בשבוע אני מכין סנדוויץ’ עם שוקולד, ואז אני תמיד מכין עוד, כי כשיש שוקולד, בצורה מסתורית כולם מגלים שהם שכחו את הסנדוויץ’ בבית.”
מספיק לדבר, הגיע הזמן להתחיל לעבוד. למאיר יש נכדה חדשה, ואולי גם תגיע משלחת של אורחים מחו”ל, ולכן היום תהיה ארוחה חגיגית: דגים, סלטים, בריק, והספציאליטה דה לה מזון — הפלאפל של מאיר. המטבח ממוקם בקצה החדר הגדול והוא נראה מקצועי ומצויד. מאיר מספר, שזה לא תמיד היה כך: “כשהתחלתי, קניתי בשוק הפשפשים מקרר ביתי ותנור רגיל, הבאתי אינסטלטור שיסדר לי מים והתחלתי לעבוד. במקביל חיפשתי תורמים, כי הגיעו ילדים ומאוד קשה לבשל כמויות כשהמטבח לא מספיק מקצועי. הגעתי למיליונר יהודי אחד, הנרי זימונד. הוא נידב עשרת אלפים דולר, ואני השתמשתי בהם כדי להקים את המטבח. אבל עדיין צריך לפחות עוד סכום כזה כדי להגיע לרמה טובה.”

הכל צריך להיות טעים
השמן במחבתות רותח, ואנחנו מכינים בריק עם ביצה (מאיר) ותפוחי אדמה (אני). מאיר אומר, שלהכין אוכל לילדים זה לא פשוט: “ילד, גם אם הוא רעב, לא יאכל משהו שלא טעים לו. לכן הכל צריך להיות לטעם שלהם. אם אני עושה בריק, וכל אחד אוכל שתי יחידות, יוצא שהם אכלו שתי ביצים והרווחנו.” ילדים, הוא מזכיר, צריכים לקבל גם את כל אבות המזון, ואת זה, הוא מודה, קשה לו מאוד לספק באמצעים המוגבלים שעומדים לרשותו. “התקציב שלי מאוד מצומצם, ואני לא יכול לתת לילדים מה שאני רוצה. הבסיס שלי זה עוף, פעם בשבוע בשר. פעם בשבועיים דג, פעם בחודש כבד.” האם הוא מקבל תרומות מזון? “זה מקום לילדים, ואני לא יכול לקחת אוכל מוכן ממסעדות או שאריות מאולמות אירועים. אני צריך להכין פה אוכל טרי מחומרי הגלם הבסיסיים, ואף אחד לא מנדב חומרי גלם טריים. זה נדיר מאוד. יש לי את האחים כהן מיבנה, שכולי מלא תודה להם. הם סיטונאי מזון ותבלינים ותורמים לי מוצרים יבשים כמו פסטה, טחינה, רסק עגבניות, תבלינים, מיונז, אבל מוצרים טריים כמו בשר וירקות אני צריך לקנות.”

חוב לחברת החשמל
כדי לגייס כספים, מתקיימות במקום סדנאות בישול בימי שישי. המחיר סביר ביותר (כ-150 שקל לסדנה), והמרצים הם מיטב השפים, שמגיעים בהתנדבות. הרווחים כולם קודש לפעילות. מאיר אומר, שבהתחלה היתה היענות גדולה, אבל הקהל שהכיר את הסדנאות כבר מוצה, והוא לא מגיע לקהלים חדשים. “אנשים מגיעים פחות ופחות, אני לא יודע למה. תכתבי שכולם היו אצלנו. הנה לא מזמן היתה סדנה עם אייל לביא. השפים הכי טובים מוכנים לבוא ולהתנדב, וכדאי שאנשים יגיעו.”

עד שהקהל יחזור לסדנאות, מאיר נמצא במלחמת קיום יומיומית. “עכשיו כתבתי מכתב לחברת החשמל, שאני לא יכול לשלם להם. יש לי חוב של כמה אלפי שקלים ואין לנו מאיפה לשלם אותו.” את העתודות בקופה של סניף “בני ברית” הוא מזמן גמר, וגם אם הוא לא אומר במפורש, לא אתפלא אם הוא מוציא כספים מכיסו.

המתנדבים עורכים את השולחן, הדגים כבר על האש, והפלאפל נכנס למחבת. המתנדבים האמריקאים נשבעים, שזה הפלאפל הכי טעים שאכלו בארץ, ומאיר מסביר שזה בגלל הנענע. הוא לא אוהב כוסברה, ולכן מתבל את הפלאפל בנענע. באמת טעים. כולם יושבים לאכול לפני שהילדים מגיעים, ולחדר נכנסים מתנדבי הצהריים — שני בחורים ישראלים בשנת שירות, אסי ואליק, שנפרדים מהאמריקאים בצהלות ומשתלטים על המטבח בחן וביעילות. אליק מספר, שכשהגיעו לשירות בבת ים, הם חיפשו מקומות להתנדב: “הגעתי למאיר, והוא ישר הכין לי אוכל. זה אחרי ששבועות לא אכלתי ארוחה טובה. מיד הבנתי שפה אני נשאר.” אחרי השעה אחת מגיעים כעשרים ילדים (“בימים מסוימים יש פה גם ארבעים”), כל אחד מבית הספר בו הוא לומד. הם נכנסים, אומרים שלום ומתיישבים לשולחן. הארוחה עולה שקל, ומאיר מקפיד עליו מאוד. “שלא תחשבי, אני לא מת על השקל שהם נותנים, אבל אני מקפיד. יש לנו בנק, שכל אחד יכול לקבל בו קרדיט של עד חמישה שקלים, אבל לא יותר מזה. אם אני רואה שילד חייב כמה שקלים ואז הולך וקונה קולה, אני ישר שולח אותו הביתה. בשלושת הימים האחרונים הארוחות הן חינם, בגלל הנכדה שלי, והם מתייחסים לזה מאוד ברצינות.” הילדים האלה שוברים את כל הסטיגמות על איך נראים ילדים נזקקים. קודם כל, רובם באים ממשפחות עולות מחבר העמים, כך שהם בלונדינים ויפים. הם לבושים היטב (מאיר מנהל גם מחסן בגדים קטן, כדי לעזור למי שצריך), לחלק מהם יש פלאפונים, וחלק לא מבוטל גם שולט בסדרות שבכבלים. אז איך זה שאין להם אוכל? מאיר נותן פרשנות למורכבות של העוני בחברה מודרנית: “יש פה כל מיני סיפורים. יש ילדה, למשל, שאמא שלה חד הורית ועובדת בניקיון. תקחי שכר דירה, חשמל, הוצאות, לא נשאר כסף לאוכל. יש לי גם כאלה, שהילדים באים אלי, אבל האמא נמצאת פעם בשבוע במספרה או האבא קונה סמים. זה סדר עדיפויות מעוות, אבל עדיין — הילדים לא אוכלים. יש פה ילדים, שההורים שלהם עובדים מהבוקר עד הערב, ויש משהו במקרר, אבל אין להם ארוחה. כל אחד והסיפור שלו.”

מאיר יסדר
בתור אמא נודניקית אני לוקחת את תפקיד המארחת, שולחת את הילדים לשטוף ידיים, ממליצה להם לאכול דגים כי זה בריא, ולא נותנת להם עוד פלאפל לפני שהם גומרים את הירקות. מאיר מתמוגג מאחור, בדרך כלל זאת העבודה שלו. הילדים חמודים, יושבים, מנהלים שיחה, שואלים מה זה בריק ואיפה נמצאת תוניסיה. אני מסתכלת עליהם וחושבת, שבעצם זה מה שחסר להם; לא רק האוכל עצמו, אלא התרבות הזאת של ארוחה משפחתית ליד שולחן ואדם מבוגר שעומד לידך ושואל אם היה טעים ולמה השארת בצלחת, ומה פתאום אתה לא אוכל פלאפל, הרי יש שם כל כך הרבה ויטמינים. אוכל הוא הרבה יותר מדלק לגוף, הוא גם הצורה הכי בסיסית להראות אהבה ואכפתיות, ואת זה מקבלים במטבח של מאיר השמן בשפע. ובהתנדבות. נטשה הקטנה מראה לי צעצוע שמאיר קנה לה. דניאל נכנס על רולר בליידס ומישהו לוחש לי, שמאיר השיג לו אותם כי הוא התקדם בלימודים. בסוף הם מפנים את השולחן ומעבירים את הצלחות אלינו, מאחורי הדלפק. הבנות צוחקות: “מלצרית, בואי לקחת את הצלחות שלנו! מלצרית, בואי, בואי.” מאיר אומר שהעבודה הזאת ומערכת היחסים עם הילדים מחזיקה אותו ונותנת לו כוח להמשיך: “כשעבדתי על מנת להרוויח כסף למחייתי, תמיד אמרתי שאני הולך לעבודה, ולא עבדתי הרבה. היום אני הולך, אני מרגיש שעשיתי משהו. ויש לי כוח, אני עובד משש בבוקר עד שש בערב, ואם אני מתעייף, אני הולך פה לפינה, משחק קצת שש-בש וחוזר לעבוד. אני אוהב לבשל ואוהב את הילדים. כשהילדים אוכלים ואומרים שזה טעים, זה הסיפוק שלי.” רוב הילדים אומרים תודה ונפרדים לשלום, אבל יש קבוצה של בנות שנשארות — “הן לא הולכות הביתה. הן נשארות פה עד שאני סוגר ופה הן עושות שיעורים ומבלות את הזמן.” הילדות מציירות פרחים במחברת, ממלאות דפי עבודה. כשאני שואלת אותן מה הן רוצות להיות כשיגדלו, יש להן תשובה אחת: “מפורסמות”. לנה היא הציירת של הקבוצה. היא מכינה שני ציורים, אחד למאיר ואחד לי, ושואלת אם אבוא גם מחר. אני מספרת להן על הילדים שלי ואומרת להם שאבוא לבקר ביחד איתם בהזדמנות קרובה. הן מתלהבות: “תביאי אותם, כדאי להם, יהיה להם הכי טעים פה, וגם כיף אצל מאיר. הכי הרבה כיף בעולם.”

איך אפשר לעזור? הפרוייקט של מאיר נמצא תחת איום קיומי יומיומי. לנו, המתנדבים, יש אפשרות לעזור:
• להגיע לסדנאות בהמוניכם. אפשר להתארגן גם מראש בקבוצות של מבוגרים או ילדים, ומאיר יארגן לכם סדנה.

לחצו כאן למעבר לפרטים על הסדנא הבאה


• תרומות בגדים לילדים בגילאי בית ספר. בגדים יפים ונקיים בלבד.
• בקיץ מאיר מפעיל במקום מועדונית. יש צורך בצעצועים ובספרים לכל גיל.
• מתנדבים — מי שמוכן להשכים קום יום בשבוע ולעשות מצווה לפני העבודה באיסוף ממאפיות או בחלוקת סנדוויצ’ים, יבורך.
• תרומות של מזון טרי — חקלאים, קצבים וירקנים — לטיפולכם. מאיר ישמח לכל הצעה ותרומה.
אפשר ליצור איתו קשר ב-fatmeir@gmail.com או בטל’ 050-5461941 
 

לחצו כאן לאתר מגזין 'על השולחן'

פורסם לראשוונה באתר - 'שפים' - לחצו כאן למעבר לכתבה

עבור לתוכן העמוד