מיגור העוני זה מושג רחב מאוד. המשמעות שלו היא לשים קץ לעוני בכל צורותיו ובכל מקום. זה גם אחד היעדים שהציב האו”ם ב-2015 כאג’נדה עולמית לפיתוח בר קיימא עד שנת 2030. לצערנו, היעד הזה נראה רחוק מלהתממש. לפי הנתונים האחרונים שפרסם הבנק העולמי, נכון לשנת 2022 יש בעולם כ-712 מיליון בני אדם שחיים בעוני קיצוני (מתקיימים מפחות מ-2.15$ ליום), עליה של 23 מיליון בהשוואה לנתונים מ-2019. מגפת הקורונה החמירה מאוד את המצב, וגורם נוסף שמשפיע באופן שלילי על התמודדות עם עוני הוא קונפליקטים אלימים ומלחמות, שפוגעים קודם כל בשכבות החלשות ביותר באוכלוסייה. אחרי שנה של מלחמה מתמשכת, ההשפעות ניכרות גם על מצב העוני בישראל ונוכל ללמוד על היקפן יותר לעומק בחודשים הקרובים, לאחר שיתפרסם דו”ח עדכני לשנת 2024.

היום הזה הוא גם הזדמנות להסתכל על עצמנו ועל איך הנושא של מיגור העוני נוגע בנו. זו אחת הסיבות לכך שבחרנו להביא כאן נקודת מבט קצת שונה על הנושא, שקשורה כמובן גם בהתנדבות. לא ניכנס כעת לפעילות הנדרשת ברמה המערכתית או המדינית ולנושאים של מדינת רווחה והקצאות משאבים, וגם לא לפעילות של ארגונים ועמותות שמסייעים רבות למי שנמצאים במצבי עוני (ורבים מהם גם מבוססים על פעילות התנדבותית). הנושאים האלה חשובים מאוד וכמובן שיש לפעול גם במישורים אלה כדי להוביל שינוי מהותי במצב. אבל אלה גם “פתרונות מלמעלה”. רצינו להזכיר עוד צד בשיח על עוני. איך כשאנחנו מדברים על עוני הרבה פעמים אנחנו שוכחים להסתכל על האנשים עצמם ועל הפתרונות שהם מציעים, גם כשמדובר ביוזמות התנדבותיות. אחת התפיסות הרווחות בהקשר של יישום גישה זו בישראל היא פרדיגמת עבודה סוציאלית מודעת-עוני, אשר מדגישה את הידע הייחודי של אנשים החיים בעוני ואת העובדה שהלמידה הזו חיונית להבנה של מצבם של האנשים, והאפשרות לסייע להם היא מתוך קירבה והבנת הידע שלהם על חייהם, צורכיהם ודרכי הסיוע המתאימים להם. מיה בירדסונג מסבירה את זה בצורה מקסימה בהרצאת הטד שלה מ-2015“- הסיפור שאנחנו מספרים על העוני לא נכון“. אמנם עבר כמעט עשור מאז, אך הדברים שלה עדיין נשמעים רלוונטיים מתמיד:

“אנחנו מספרים לעצמנו סיפור לא נכון אודות עוני ואנשים עניים. על כך שאנשים עניים כנראה עצלנים ונצלנים ולא עובדים מספיק קשה. או שהם חסרי אונים ומסכנים. הסיפורים האלה מונעים מאיתנו לראות את האנשים כפי שהם באמת. הם לא נותנים את התמונה השלמה. הסיפור הזה גם גורם לנו להסתכל על אנשים עניים כעל בעיה שצריך “לתקן” בחברה. אולי הגישה שלנו היא זו שדורשת “תיקון”? אולי מי שבאמת מומחה ויכול להוביל שינוי הם האנשים העניים בעצמם? מה אם במקום לכפות פתרונות מלמעלה היינו פשוט תומכים בפתרונות שהם בעצמם מייצרים? אולי אנחנו צריכים להקשיב יותר לדרך בה הם מספרים את הסיפור- אותם אנשים שנדחקים לשוליים, משפחותיהם וקהילותיהם, וללמוד מהם?”

מיה בירדסונג מציעה לנו לשנות את נקודת המבט על עוני ואנשים החיים בעוני. בתחילת ההרצאה היא מזכירה את כל המאמצים והמשאבים שמושקעים בנושא של הפחתת עוני בארה”ב, שהם דרושים ומוערכים אך עדיין לא מצליחים ליצור שינוי מספיק משמעותי במדדי העוני (וזה מבלי לקחת בחשבון את העלייה בממדי העוני העולמי כמה שנים אחרי ההרצאה שלה). לדעתה אחת הסיבות העיקריות לכך היא שלא לוקחים בחשבון משאב עיקרי ופרקטי והוא האנשים החיים בעוני בעצמם. היא מספרת על אנשים החיים בעוני שהיא מכירה באופן אישי ועל הפעילות המשמעותית שהם עושים בתוך הקהילות שלהם כדי להתמודד עם מצבם. על יוזמות קולקטיביות ופתרונות יצירתיים בתחומים כמו חינוך, דיור, בריאות ועוד. היא אמנם לא אומרת זאת באופן ישיר, אך למעשה היא מדברת על יוזמות שרובן מבוססות על התנדבות. כמו הסיפור שהיא מביאה על אמא אחת, שמתוך חוויה אישית שעברה עם בתה החלה לארגן מפגשי תמיכה להורים שהרגישו שאין להם כלים לעזור לילדים שלהם בלימודים ויצרה מעגלי תמיכה רחבים בתוך הקהילה שסייעו לאנשים רבים להתמודד עם הבעיה ולעזור זה לזה מתוך הניסיון המשותף שצברו. או הסיפור על בית קפה שכונתי שהזוג שמפעיל אותו הפך אותו למיזם חברתי של ממש- מקום שהילדים מגיעים אליו אחרי הלימודים כדי לקבל עזרה בשיעורי בית, בני נוער מגיעים כדי לשבת יחד במרחב בטוח, אומנים ואנשים תרבות מהשכונה מגיעים כדי ליצור ומהגרים ממדינות שונות מגיעים כדי לאכול מנות מסורתיות מארצות מוצאם ופשוט כדי “להרגיש בבית”. או אפילו פעולות כמו להביא לשכן קשיש תרופות או לשמור על הילדים של השכנה כשהיא עובדת. אלו יוזמות של התנדבות בלתי פורמלית, על בסיס קהילתי, התנדבות שבשנים האחרונות המודעות להיקפיה וההכרה בחשיבותה הולכות וגדלות.

מיה משתפת איך היא בעצמה הגיעה ממשפחה ענייה, ואיך המצב הכלכלי הטוב שהיא נמצאת בו כיום הוא תוצאה של מזל וזכות בעיקר- ולא בהכרח של עבודה קשה. כי רוב האנשים החיים בעוני עובדים קשה. אך העובדה העצובה במציאות של ימנו היא שעבודה קשה לא בהכרח מובילה להצלחה. הרבה מאוד אנשים החיים בעוני עובדים קשה ימים ולילות בעבודות שההכנסות מהן נמוכות מאוד. אחד המשפטים החזקים בהרצאה שלה הוא “Everywhere I go, I see people who are broke but not broken” (בכל מקום אליו אני הולכת אני רואה אנשים עניים אך לא שבורים) אנשים שנאבקים לממש את הרעיונות הטובים שלהם כך שהם יוכלו לייצר חיים טובים יותר לעצמם, למשפחות שלהם, לקהילות שלהם. לכן חשוב כל כך להקשיב, להיות פתוחים לרעיונות ולפתרונות שמגיעים מתוך הקהילות ומהאנשים עצמם, וגם להשמיע את קולם. בעיקר ביום כזה. כי אולי לא נצליח למגר את העוני בקרוב, אך אחת הדרכים בהן נוכל לפעול היא על ידי חיזוק יוזמות התנדבותיות שמגיעות מתוך הקהילות, וזאת הזדמנות גם עבור ארגונים, עמותות וגופים ממשלתיים לבחון דרכי פעולה במישורים אלו, ואולי אפילו לבסס אותן על התנדבות.