הציונות הפרטית שלי

8/08/2019
הציונות הפרטית שלי (הגדל)
נערה דקת כתף בשיער פזור, חולצת טי לבנה וג'ינס נכנסת לבית הקפה. היריון ראשון משרטט מעגל כמעט בלתי מורגש בתחתית הבטן. הדיבור רהוט. היא מדברת על אידיאלים, הגשמה, מקום בסיפור הציוני. משרבטת מילים במחברת נטולת שורות. כולנו היינו כאלה בגילאי העשרים. עיניים בורקות, טקסטים מתנגנים, רצון להיטיב את העולם, חלומות על תיקון החברה. אלא שההבדל בין "כולנו" לבין תירא־אל כהן - היא באמת עושה.
בגיל עשרים הקימה כהן את כפר הסטודנטים הראשון שלה. היום, בגיל 26, היא מנכ"ל ומייסדת עמותת "קדמה" שהקימה שישה כפרי סטודנטים במזרח הארץ, שניים בגליל ואחד בעוטף עזה. תחת כהן פועלים ב"קדמה" 25 עובדים בשכר ומאות מתנדבים. היא יזמה והקימה מרכזי תרבות צעירים, פרויקטים חברתיים וחקלאיים, תוכניות קדם־צבאיות למתנדבים בשנת שירות וקהילות צעירים ביישובים סמוכי גדר. והיא שובת לב. 
כהן ילידת הארץ, בת למשפחת עולים מצרפת, הבכורה מבין שמונה ילדים. אמה דוקטור לביולוגיה שלאחרונה עשתה הסבה למיילדת, אביה יזם היי־טק ומנכ"ל חברת "הרמוני", המתמחה בטכנולוגיות שיתוף קבצים. גדלה ביישוב נוף איילון, התחנכה בחינוך דתי. נשואה לעידן טריקי, אדריכל נוף שגדל בבית חילוני, ויחד הם מתגוררים במכורה בבקעת הירדן. אחרי ארבע שנות מגורים משותפים נישאו לאחרונה ומצפים ללידת ילדם הראשון בסתיו. "ההגדרות דתי/חילוני לא רלוונטיות עבורנו", היא אומרת, "אנחנו שניהם יחד ואף אחד מהם". 
בתיכון למדה באולפנה בשומרון ("מפגש חזק עם אזור שיש בו פוטנציאל"), המשיכה לשירות לאומי בן שנתיים במרכז "רטורנו" לגמילה מהתמכרויות, ואחריהן התקבלה ללימודים בבית הספר לעיתונות כותרת בתל אביב. במקביל למדה בתוכנית המצטיינים ברוח ובאמנויות של אוניברסיטת תל אביב. השנה השלימה תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית - התזה שלה, בהנחיית ד"ר גדי טאוב, עסקה באידיאולוגיה של מתיישבי בקעת הירדן - והיא ממשיכה לדוקטורט על התיישבות באידיאולוגיה הציונית. מילות המפתח הן ציונות והתיישבות ("חיפשתי את ה'עלייה' שלי, בעקבות הוריי, ומצאתי אותה בהתיישבות"). 
בגיל 19, כשלפי ההיגיון היתה אמורה לגור בתל אביב, קרוב ללימודים - השיגה תקציב, גיבשה קבוצה והקימה כפר סטודנטים במעלה אפרים שבבקעת הירדן. "שלושה חודשים אחרי ההקמה, בהדלקת נרות חנוכה, אני מסתכלת סביבי ואומרת: וואו, זה באמת קרה! זו היתה התנסות שורטת ביצירה. אתה הולך אחרת ברחוב כשאתה מבין כמה כוח יש לך אם רק תרצה ותתאמץ".

אתגר הבקעה

כפרי סטודנטים הוקמו תחת ידיה של תירא־אל ביישובים רימונים ופני־קדם במדבר יהודה; בקיבוץ אלמוג בצפון ים המלח; בקיבוצים משגב־עם ומנרה באצבע הגליל; בשִׁמְעָה שבהר חברון; במכורה שבבקעת הירדן; ובניר־עם שבעוטף עזה. בכל אחד מהם עשרות צעירים, דתיים וחילונים, נשואים ורווקים. 
איך בוחרים מקום לנעוץ בו סיכה ולהקים בו כפר סטודנטים?
"מחפשים את האזורים הכי קשוחים, ובתוכם את היישובים הכי קשוחים. ליישובים סמוכי גבול יש מורכבות מיוחדת. בגבול לבנון לא הלכנו לקיבוצי העמק אלא לקיבוצי ההר, שבהם הגיל הממוצע הוא יותר מ־70 בקרב החברים ויש מעט מאוד בנים חוזרים. כשנפל החשמל בחורף בכפר הסטודנטים במשגב עם, התגלתה שם מנהרת חיזבאללה מתחת לאדמה. כך גם בבקעת הירדן: כולה מלאה אתגר אבל ההר של הבקעה, היישובים שלא על כביש 90 אלא על כביש אלון - מאתגרים יותר. בתוך אותו אזור, נחפש את היישוב המאתגר ביותר".
"תנועת ארץ ישראל השלמה ההיסטורית צמחה במפלגת אחדות העבודה. אנחנו לא מונעים מתפיסה דתית, למרות שאם לא נשב בכל חלקי ארץ ישראל, זה כמו לקרוע דפים מהתנ"ך". כהן // צילום: יוסי זליגר
כשהיא מדברת על בקעת הירדן, זיק של אהבה והתרגשות חוצה את העיניים שלה. "כמה תושבים יש לדעתך בכל בקעת הירדן? 7,025 איש ואישה. כשב־1983 מנסחים תוכנית פיתוח אזורית לבקעה, מדברים על '20 אלף תושבים תוך עשרים שנה', זאת אומרת עד 2003. השנה היא 2019, ואנחנו לא בחצי הדרך לאותו יעד. 
"הבקעה היתה פרויקט ממשלתי של פרויקטור יחיד, יגאל אלון, שכסגן ראש הממשלה לענייני התיישבות, הכין את תוכנית אלון. הוא בא מאחדות העבודה, גדל על טבנקין שאמר שאחרי ששת הימים נסגר הפער בין מדינת ישראל לארץ ישראל כי המדינה נמצאת בכל חלקי הארץ, ויש פה הזדמנות שאי אפשר לפספס. אלון חושב שהדור שלו צריך לממש את ההזדמנות. הוא עובד לבד. בעשר שנים הקים עשרים יישובים, חלקם היאחזויות נח"ל שאוזרחו בהמשך. אבל אחרי המהפך של 77', השלטון נוטש את הבקעה. היא לא מעניינת איש.
"המתנחלים, עם ההוד והסיסמאות הגדולות שלהם, באמת אנשים מעוררי השראה, ידעו לדברר את הצרכים שלהם יותר מאשר חקלאי הבקעה הפשוטים שבאו לעשות ולא ידעו לחיות נרטיב חזוני ענק כמו ביהודה ושומרון. אחר כך באו האינתיפאדה הראשונה, המשבר הכלכלי הגדול, טרור חקלאי. הבקעה לא הופרחה.
"זה הגבול המזרחי שלנו, שנמצא במצב קריטי. זו המשימה של הדור שלנו. הממוצע במושבי הבקעה עומד על חמישים משפחות למושב. אין הרבה בנים חוזרים. בתוכנית הראשונית של מכורה, שהוקמה ב־72' כהיאחזות, דיברו על 120 משפחות. זה לא הרבה אבל לא הגענו לחצי מזה. הבקעה מעולם לא מימשה את פוטנציאל ההתיישבות הראשוני שלה. אנחנו על הגבול עם ירדן, מדינה ש־80 אחוזים מאזרחיה הם פלשתינים. מספיק שהממלכה ההאשמית נופלת, ואנחנו 70 ק"מ בלבד מתל אביב - חגורת ההגנה הביטחונית פה ברורה". 

משנים את כיוון התנועה

העניין האידיאולוגי הקשוח מתרכך מול המגניבות שזועקת מכל ספה ישנה תחת פרגולה צבעונית בכפרי הסטודנטים. חיי חברה שכוללים טיולים לאור ירח, ארוחות משותפות וערבי ג'אם. סמים, גם קלים, אסורים בתכלית. "חשוב לנו שהסטודנטים יקבלו בכפר חדר פרטי ולא עם שותפים. שהכפר יהפוך לבית ששוהים בו 12 חודשים בשנה ולא רק בזמן הסמסטר, שבעה ימים בשבוע, שלא ייסעו להורים כל סופ"ש. ככה יוצרים קהילה", אומרת תירא־אל, "החיים הסטודנטיאליים, אחרי שחזרת מהטיול הגדול קצת שבור, הם השלב הראשון בבניית זהות אזרחית בוגרת. זו הזדמנות להכניס תפיסה חברתית, מעורבות". 
לדעתה אפשר להחזיר לחיים את ערך ההתיישבות במאה ה־21: "יש ואקום של צעירים שמחפשים מקום בסיפור הציוני, לאו דווקא דתיים, כאלו שמחפשים מסגרת הגשמה פשוטה וטובה, להיכנס לנעליים גדולות ולצמוח לתוכן. החוויה הדורית העמוקה היא דווקא של אלו שרוצים לצאת מהמסך, לגעת באדמה, לגעת בזולת. זה לא מסובך: אתה שותה קפה עם חבר בערב במושב - אתה חלק מהעשייה ההתיישבותית; הולך למכולת - תורם לכלכלה המקומית; באים אליך חברים לבירה - אתה מחזק את היישוב והכבישים אליו. זו חוויית חיים שלמה של משמעות". 
את יודעת, לחיות חיים של משמעות יכול להיות מאוד מעייף. זה לא מתאים לכולם.
"בני הגיל שלי באים מהריק, מהבדידות, מהשעמום. גדלתי לתוך הרשתות החברתיות. פייסבוק היתה חלק בלתי נפרד מהתיכון שלי. מגיעה כמיהה לחיבור לאנשים, לקהילה פיזית, לא וירטואלית. חיבור לאדמה ספציפית שמתעקשים לחזור אליה בכל ערב, לא משנה איפה סיימת את יום העבודה שלך. הבחירה היא לא בין חיים אידיאולוגיים לחיים טובים ונוחים. מי שקשה לו עם עומס המשימה, אני לא אגיד לו 'תבוא בכל זאת כי צריך אותך'. זה לא 'צריך גלגל - תהיה גלגל'. לא. המדינה צריכה שכל אחד מאיתנו יהיה הגלגל שטוב לו להיות. 
"אנחנו בגישה שהציונות היא חגיגה! נקים באזורי הספר את הצימרים הכי יפים. נחיה במושב על הגבול עם הבית הכי יפה והג'יפ הכי גבוה למי שזה מדבר אליו. לא צריך לסבול בשביל לחיות חיים משמעותיים. הקריאה היא לא רק עבור 'מי שמסוגל לחיות באזורים האלה' אלא מי שרוצה לחיות מול נוף משגע, ברמת חיים גבוהה.
"כשחבורת צעירים מגיעה לאלמוג ופותחת שם את פאב 'הקאמל' או את פאב 'המכבסה' ברימונים - הם משנים את כיוון התנועה. יש פה סצנה, מגניב פה, מנגנים פה, יש פה תרבות. במקום לצאת עם החבר'ה לירושלים, קוראים לחבר'ה מהאוניברסיטה לבוא ולשבת אצלי באלמוג. לחיות טוב ולחיות נכון אידיאולוגית לא סותרים זה את זה".
הצעירים בכפרי הסטודנטים מחויבים לתרום 300 שעות התנדבות שנתיות (לקהילה, לפיתוח אזורי ויזמות, סיוע לחקלאים ועוד). בתמורה הם מקבלים מלגה בגובה 10,000 שקלים בשנה ומשלמים שכר דירה מופחת לחדר פרטי באשקובית, קרוואן או מבנה משופץ. תוכנית ההתנדבות נבנית אחרי מיפוי הצרכים באזורים שהמרחק ומיעוט האוכלוסייה מותירים בהם חסר: חוגים לילדים, מרכזי למידה, תנועות נוער, חונכות אישית, מרכזי קשישים. "אם יש קשיש שלא במצב סיכון אבל המועצה האזורית והשירותים שלה נמצאים במרחק חצי שעת נסיעה ממנו - יש סטודנט שבודק אם יש לו אוכל במקרר ושותה איתו קפה, ולפעמים זהו מפיג הבדידות היחיד שלו".

הקו הירוק? הכי ניינטיז

התקציב של עמותת קדמה מגיע בחלקו ממשרדי החינוך, החקלאות והביטחון. חלק אחר מתורמים מהארץ ומחו"ל. נתח נוסף הוא תקצוב המועצות האזוריות שבתחומיהן פועלים הכפרים ("אנחנו לא נכנסים למועצה שלא שותפה כלכלית בפרויקט, אנחנו לא באים להציל אף אחד אלא לעשות טוב בכלים של המקום. תנאי ראשון זה שרוצים התחדשות"). מפעל הפיס גם הוא בתומכים, כמו גם התנועה הקיבוצית, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, תנועת אמנה ופרויקט פר"ח.
כשאני מרימה גבה לגבי השותפות בין התנועה הקיבוצית לבין אמנה, זרוע ההתיישבות של מועצת יש"ע, ממהרת תירא־אל להסביר: "אנחנו רואים את עצמנו כממשיכים הרוחניים של תנועת ארץ ישראל השלמה ההיסטורית, ארגון אידיאולוגי שצמח במפלגת אחדות העבודה והיו חברים בו אלתרמן, עגנון, נעמי שמר, חיים גורי, רחל ינאית בן צבי. אנחנו לא מונעים מתפיסה דתית, למרות שאם לא נשב בכל חלקי ארץ ישראל, זה כמו לקרוע דפים מהתנ"ך. להתכחש לעזה, בקעת הירדן, הגליל, זה למחוק חלקים מהזהות שלנו.
"לדבר על הקו הירוק, הן מימין והן משמאל, זה הכי ניינטיז. אנחנו מתייחסים לכל הגבולות כספר מדינת ישראל. האתגר הוא אותו אתגר בגליל ובהר חברון. בעוטף עזה נשמעים ברמקולים בומים כשהילדים בגן שעשועים, ובצומת אריאל יש פיגוע שבו נרצח הרב אטינגר. מפלגה שהיא הביטוי הפוליטי לתפיסה כזאת היום? אין. אנחנו שוברים את הפילוחים הפוליטיים הישנים".

חושבים על קהילות ההמשך

גם לגבי ההגדרות דתי־חילוני היא מבקשת לצאת מהקופסה: "זה פסה. אנחנו דור מורכב זהותית. עידן בן זוגי גדל בבית חילוני שמחובר למסורת היהודית, ואני לא חיה את התרבות הדתית כמו שהשכנים של הוריי חיו. רבים מבני הגיל שלי מואסים בסוציאליזציה הדתית. זה לא הרמוני עבור צעירים שמחפשים אמת, אינדיבידואליזם, חירות. ההגדרות הבינאריות לא רלוונטיות. 
"בכפרים שלנו ניסינו שיהיו חמישים אחוז דתיים וחמישים אחוז חילונים. אם לפני כמה שנים זה היה קל, היום זה בלתי אפשרי. אחד אומר שהוא הולך עם כיפה אבל לא שומר שבת. האחר שומר שבת אבל לא הולך עם כיפה. בעיניי זו תנועה יפהפייה של ישראליות שמחוברת לזהות שלה בלי מתחים. לדתל"שים בוגרי יו"ש יש מה לחפש בבקעה. הרי בכל בית דתי יש ילד חילוני או שניים. הוא רוצה לגור בקהילה כפרית כמו היישוב שגדל בו, אבל לא יישאר ביישוב של ההורים שלו. הבקעה היא התשובה". 
במקביל לכפרים, הקימו כהן ואנשי "קדמה" שלוש קומונות למשרתי ש"ש (שנת שירות) לפני צבא שפעילים בבוקר בחקלאות ואחר הצהריים בחינוך בלתי פורמלי ביישובים המרוחקים שאין בהם תנועות נוער. "הם עובדים בגדיד, קמים מוקדם בבוקר לעבודה פיזית קשה. שם המסך נשבר. בהתחלה הם מצלמים לאינסטגרם כל הזמן. לאט־לאט האדמה מנצחת את המסך".
כהן לא נעצרת. הדיבור שלה חם, כובש, מילים בתוך חיוך בתוך מבע חולמני שמטשטש את העובדה שמדובר בבולדוזר. מיזם נוסף שהיא מעורבת בו הוא פיתוח תיירות חורף בבקעת הירדן, תקופה של פריחה משגעת ובקעה ירוקה. בחורף הקרוב ייצא לדרך מיזם תיירותי בחאנים ובצימרים באזור. 
אחרי פרויקט כפרי הסטודנטים הבינה כהן שנדרשות קהילות המשך. "זוג צעיר לא יבוא סתם ככה לגור במושב של מבוגרים, כשאין עם מי לשתות בירה בערב". אז הם מקימים קבוצות של עשרים חבר'ה שנכנסים לגור יחד ביישובים כדי להיטמע בקהילה הוותיקה. הפרויקט התניע בקיץ הנוכחי ברימונים, בית הערבה ומעלה אפרים. 
"שבעים אחוזים מבוגרי כפרי הסטודנטים שלנו נשארים לגור באזור. בבקעה מדובר בכמה מאות חבר'ה בחמש שנים. מאז הקמת הבקעה לא הצטרפו כמה מאות בבת אחת! זה שינוי קטן במספרים אבל שינוי גדול באחוזים, ותנועת ההתחדשות מייצרת אדוות. אנשים רואים משהו זז ביישוב שלהם אחרי שנים של קיפאון. לפי הלמ"ס יש קפיצה של יותר משישים אחוזים בכלל היישובים בבקעה מ־2014 עד היום, לפני ואחרי הכניסה של 'קדמה'". 
אני שואלת אותה על החזון לשנים הקרובות. היא מהלכת בזהירות בין הרעיונות לבין היישום ונוקבת במספר: 18 כפרי סטודנטים לאורך הגבול המזרחי עם ירדן, הגבול הצפוני עם לבנון וסוריה, והגבול הדרומי עם עזה. "תחליפי את המינוח 'פריפריה' במינוח 'קצה'. בקצוות יש נוף מטורף, שקט, משמעות. להכניס לקצווי הארץ תנועה של חיים. איך שומרים על גבול בתפיסה הציונית? דרך קהילות אקטיביסטיות שחיות על הגבול. לא משוריינים וטנקים אלא כוח אנושי, קליטה, צעירים, חגורת אור של ביטחון במובן העמוק של המילה. אם מתרחקים אל הקצה מוצאים מרחב מלא ליצירה, רק להתכופף ולהרים".
כתבה באדיבות: ישראל היום
צילום: יוסי זליגר
עבור לתוכן העמוד