הלב של אפריקה

22/07/2019
הלב של אפריקה (הגדל)

נובמבר 2018.

אני לא יודעת מאיפה זה בא לי.
מעולם לא הייתי הבחורה שמטפסת, לוקחת צ'אנסים מיותרים ומאתגרת את עצמה בחוויות חוץ־גופיות כמו ההולכים אל הלא נודע בבטחה. תנו לי להישאר בקו המשווה של עצמי, שלקח לי שנים להגיע אליו. שם אני בטוחה ויודעת להסתכל לאושר בעיניים כשהוא מבליח מדי פעם.
מתברר שהייתי זקוקה לבוקר אחד של שנת החמישים שלי כדי להבין שבתוך החיים המאוזנים לתפארת שבניתי לעצמי - חסר לי משהו. ישבתי במרפסת בעיניים לחות והיה לי ברור שלקראת חגיגות היובל שלי, אני רוצה לפגוש את עצמי. להיות קרובה לטבע, להתרגש מחדש מדברים שהפכו להיות כל כך מובנים מאליהם, לצאת מהקופסה של עצמי.
והחלטתי: אני נוסעת. לבד. רחוק. כמו שאף פעם לא עשיתי. נוסעת כדי לבדוק אם אני אמיצה, לא רק מומחית בלהתאמץ שיהיה לי קל ונוח. אני תופרת לי מסע מאתגר משלי, אבל משלבת בו התנדבות. פשוט מתוך חיבור לעצמי, מתוך שנים של התנדבות בארץ וידיעה שאין דבר בעולם שמעניק אושר, משמעות ולמידה כמו עשייה חיובית למען האחר.
במשך חודשיים ישבתי שעות על האינטרנט. כתבתי הודעות לעמותות, שלחתי לחמי על פני כל קבוצת התנדבות שאי פעם קמה פה, חפרתי לאנשים מבוקר עד ערב באלף ואחת שאלות, התקשרתי למתנדבים מהארץ ומחו"ל, ניגשתי למיונים למשלחות וגיליתי שלא עברתי אותם - כי העליתי את ממוצע הגילים הכה צעיר שלהם.
וכמובן, ערכתי טבלאות אקסל מסודרות של בעד ונגד, בכל מקום שמצאתי שבו אפשר להתנדב: שימור צבי ענק באיי גלאפגוס, שימור אריות בזמביה, הוראת אנגלית בזנזיבר, שיפוץ ובנייה בהודו, הוראת אנגלית בפיליפינים, הוראה במנזרים בודהיסטיים בנפאל, עבודה בחקלאות באתיופיה, התנדבות במעון גיל הזהב בבוליביה. והרשימה עוד ארוכה, ואני הולכת לאיבוד בה, כל כך פוחדת להישאב בחזרה לחיי היומיום, לעסק שלי, של יבוא קבקבים ונעליים מאירופה, למטלות האינסופיות, לוויתורים הרגילים, לתירוצים, לציפיות ממני.
ואז בסוף נובמבר, כשהייתי כבר קצת אבודה, קיבלתי הפניה לאישה בשם רונית עזריאל, כי "היא בגילך, והיא נסעה לבדה להתנדב בבית יתומים בטנזניה שבמזרח אפריקה, והיא בטח תוכל לעזור לך". 
שלחתי לרונית הודעה מוקלטת. סיפרתי לה קצת על עצמי ועל הרצון שלי לנסוע להתנדב. אחרי כמה שעות היא חזרה אלי עם הודעה בזו הלשון: "זה נהדר. סעי לבד, את לא צריכה אף אחד, סעי למוֹשי בטנזניה, שם יש בית יתומים קטן שישמח שתגיעי. דברי עם ווילפרד המנהל. את תסתדרי מצוין, אל תדאגי!"
בום.
שתי שניות ונשימה עמוקה אחת נדרשו כדי להחזיר אל הלב שלי את המושכות ולהבין שכל התשובות נמצאות אצלי מתחת לשכבות. להבין שהמסע הזה מיועד להרגיל אותי מחדש לפשוט ולבסיסי. אין צורך במשימות הכנה ולא בטבלאות אקסל, אני כבר אביא אותי לכל מקום שאליו אגיע, ואסתדר מצוין.
חייגתי מייד לווילפרד. בהתרגשות ובנחישות הצגתי את עצמי. סיפרתי לו שאשמח להגיע להתנדב אצלם לחודש, אם זה אפשרי. ווילפרד ענה באנגלית מחויכת: "נשמח שתגיעי, איילת. מתי את יכולה?"
אני שותקת לרגע, נזכרת שאם יש משהו שיכול לשבור את רוחי ואת גופי זה קור, ושואלת: "מתי חם אצלכם במושי? בעצם תמיד חם אצלכם, לא? מתי לא יורד גשם?"
"ינואר־פברואר", הוא עונה. ואני הכרזתי מבלי למצמץ: "אוקיי, אבוא בינואר".
הוא מסיים ב"מחכים לך. קאריבּוֹ", ומסביר לי את משמעות המילה שאשמע רבות: קאריבו - ברוכה הבאה!
אני מנתקת וצורחת בקול בסלון הבית: "יש! אפריקה, אני באה אלייך!" שמה בווליום מטורף את השיר 'אפריקה' של טוטו, שרה בקולי קולות את הפזמון שכל מתבגר משנות ה־90 מכיר: "I bless the rain down in Africa". ואין מאושרת ממני.
אחר כך ישבתי לשיחה עם האיש הפרטי שלי, מיקי. הוא הסתכל עלי במבט הלא מתרגש שלו ואמר: "עזבי, בואי לקוסמוי, את לא יודעת שום דבר על היבשת הזו. רק שהיא עולם שלישי, מנותקת ולא מתפתחת. יש מצב ששמעת יותר מדי פעמים את השיר 'אפריקה'?"
אבל אני בשלי. שקוסמוי תחכה. והבנות שלי, נעמה בת ה־21 ונגה בת ה־18, כבר גדולות ועצמאיות. אשאיר להן רשימות מסודרות על המקרר והוראות למכונת הכביסה.

 •  •  •  •

דברים שאסור לשכוח לקחת לאפריקה:
כדורים נגד מלריה, כילה נגד יתושים, ג'ל נגד יתושים, משחת אלוורה, סבון כביסה, חבל תלייה לכביסה, פנס, מגבות, מצעים, בקבוק אקונומיקה לחיטוי, איך למען השם אורזים כזה בקבוק, וכמובן לקבוע תור ל־11 חיסונים שהפכו אותי למעבדת חיידקים מהלכת ומילאו לי את הכתפיים בסימנים כחולים. אבל למי אכפת.
מותר לי לצאת מהארץ עם שתי מזוודות של 20 ק"ג. אז מזוודה אחת לפרינססה מקריית אונו, אני, ומזוודה שנייה תוקדש כולה לילדים היתומים. היא תתמלא בכלי כתיבה, בצעצועים, בבגדים ובהרבה הפתעות קטנטנות ומשמחות לחודש שיהיה לנו יחד. מברשות שיניים צבעוניות, בלונים בצורת לב, חצאיות טוטו בצבע לבן שקניתי לבנות וחולצות משובצות לבנים. "אי אפשר בלי רמקול נייד ואלחוטי למוזיקה", אני משכנעת את עצמי ודוחפת בכוח עוד אחד כזה למזוודה.
באחת השיחות שלי עם ווילפרד ביקשתי לקבל את שמות הילדים והגילים שלהם, כדי שאוכל להביא לכל אחד ואחת מתנה אישית תואמת לגילו. ודווקא בסופר, ליד מקרר הקפואים, בין כל השפע המערבי הברור לכאורה מאליו הזה, מגיע אלי ווטסאפ מווילפרד. אני פותחת ומשתתקת. 11 תמונות של כל ילדי בית היתומים אוחזים בדף שעליו כתוב בכתב יד גילם: ג'וביני בן 10, דיימיין בן 9, סוזי בת 8, ג'סמין בת 10, דֶּבּורָה בת 9, מנוּ בן 9, בָּרָקה בן 8, ג'קי בת 11, ורוניקה בת 8, איאן בן 7 ואֵלני בן 11. 
אני מביטה ארוכות בכל תמונה. בעיניים הטובות, בחיוך, בראשים מגולחי השיער, בכפות הידיים השבריריות. מאגר הדמעות שלי משתחרר באחת, והגוף מתקפל ומתכווץ, אני עומדת ובוכה באמצע הסופר, כמו שלא בכיתי שנים. בוכה עליהם, בוכה עלי, חשה כאב עצום על הרכים האלו, שלמרות המציאות העגומה שלהם מחייכים חיוך גדול. העיניים הנוצצות שלהם נותנות לי כוח שלא חשתי זמן רב.

ינואר 2019: החושך בג'ונגל

יום ראשון, 6 בבוקר. אני נוחתת בשדה התעופה קילימנג'רו טנזניה, שנמצא למרגלות ההר הגבוה באפריקה ונקרא על שמו, אחרי ריצות מטורפות בהחלפת טיסות עם תרמיל על הגב ושקיות מלאות בממתקים לילדים. אני אחרי תשע שעות טיסה - שעתיים לקונקשן באיסטנבול ועוד שבע עד לכאן. בפעם הראשונה אני לא שומעת עברית בשום מקום. פעם ראשונה שבה אני זרה, אחרת, לבד. אני יוצאת משדה התעופה ומזהה את ווילפרד, קופצת עליו כאילו היה אחי האבוד. 
הדרך לעיר הקטנה מוֹשי, שנמשכת כשעה, נראית בדיוק כמו בסרטים על אפריקה: קילומטרים צחיחים של שטחים פתוחים וטבע אצילי, שנותר רק להתמלא בענווה למולו. הקילימנג'רו מתגלה מימין, מרהיב כמלך עם כתר מושלג לראשו, ולשמאלו הר המֶרו אָרושה, הנמוך ממנו אך מפעים לא פחות.
בדרך לגסטהאוס שבו אלון בחודש הקרוב מתהלכים עשרות אפריקנים בצידי הכבישים, חלקם בתלבושות מסורתיות לכבוד הביקור בכנסיות. אנחנו מגיעים לגסטהאוס בשכונת פחונים קטנה שבתוכה יש גם בתים מפוארים. "יש כאן אנשים עשירים מאוד", מבהיר ווילפרד, "אבל הם גרים מאחורי חומות". 
בשלוש השעות הבאות אני מתאמנת על מילים בסיסיות בשפה המקומית, סווהילית. "צ'אקולנג'מה" (בתיאבון), "האברי" (מה שלומך?), "ואטוטו" (ילדים), "נאקופנדה" (אני אוהבת אותך). המקומיים מקבלים אותי בפנים טובות, אבל קשה שלא להבחין במבטים הסורקים שלהם, כי הרי אני "מזוֹנְגוֹ", איש לבן בסווהילית, והעובדה שזורמים בי גנים תימניים לא עושה עליהם רושם. 
באחת בצהריים אנחנו מגיעים ל"פארג'ה", בית היתומים הקטנטן בעיר מושי, שנמצא ממש קרוב לגסטהאוס שלי. אני נכנסת בהיסוס מבעד לדלת שחורה מברזל ורואה אותם, את כולם. 
הם עומדים מולי מפוזרים, בוחנים אותי בעיניים שואלות, כה יפים ומאירים. מסביב המראות קשים, ההזנחה והלכלוך נמצאים בכל פינה, צחנת מים עומדים משתלטת לי על האף. המבנים רעועים, הדלתות מתפרקות, רצפת האדמה מטונפת, הקירות מתקלפים, שולחן ברזל גדול מחליד עומד במרכז החצר הקטנה, בסביבתו ספסלים שאנשים טובי לב ציירו עליהם פעם פרחים, אבל הם כבר דהויים ומתקלפים. שום זכר למרחב שיש בו ילדים. הילדים עצמם לבושים בבגדים בלויים ומלוכלכים, ואני צריכה לפלס את דרכי דרך ערימות של עצים למדורה ודליים עמוסים בכביסה מלוכלכת. 
אני זורקת את התרמיל מעלי, פורשת את ידיי וקוראת אליהם לבוא אלי, באנגלית: "מי בא לחבק אותי?" והם רצים אלי, כאילו רק חיכו שאשרוק את שריקת הפתיחה, שרק אלחץ על כפתור האהבה שבי. ואנחנו עומדים שם מחובקים, בתוך המקום הכי עני וקשה שראיתי מימיי. 
אני מחבקת ומנשקת כל אחד ואחת מהם ואומרת להם: "חלמתי כל כך הרבה זמן על הרגע הזה". אני יודעת שהם מבינים אותי גם בלי לדבר אנגלית, כי אם יש שפה שהילדים האלו הכי רוצים ללמוד בעולם - זוהי שפת האהבה.
כשהערב ירד, ולפני שנפרדתי מהם מותשת מהטיסה ומהיום כולו, הספקתי לשאול את אם הבית, זו שמבשלת להם מדי יום ביומו את אותה מנת אורז ושעועית, מה פירוש המילה "פארג'ה" בסווהילית. 
"Happiness", היא ענתה לי, וסיכמה את כל מה שהנשמה שלי הרגישה.
אני חוזרת אל הגסטהאוס שלי, שמרוחק שתי דקות הליכה מ"פארג'ה". השקט ששורר שם הבהיר לי שאני האורחת היחידה פה. אין נפש חיה. רק אני והשומר בכניסה לגסטהאוס. אני מספרת לו במתכוון ש"הייתי אין דה יזראלי אַרְמי", שיידע ליתר ביטחון מי אני.
אני חייבת להתקלח, אבל מים חמים אין, ופתאום גם החשמל הלך. השומר מסמן לי עם היד "פּוֹלֶה, פּוֹלֶה". ובשפה שלו: לאט, לאט, כי אין כאן לאן למהר.

 •  •  •  •

בחוץ חושך שחור של ג'ונגלים, ולראשונה אני פוחדת. ממש פוחדת. כל חושיי נדרכים. מזל שהבאתי איתי פנס, אני מנחמת את עצמי, שומעת את זמזומי היתושים מכל עבר. מה חשבתי לעצמי שהשארתי את החלון פתוח בצהריים? 
קול טריקה חזק ופתאומי מכיוון החלון מבשר את כניסתו של עטלף - שנוחת היישר על הסדין המנומר והוורוד שלי. אמא'לה, מעולם לא ראיתי עטלף ככה מקרוב. אני בורחת בצרחות אל השומר הישנוני, מתחננת שיוציא את העטלף מהחדר. אני בוכה, רועדת מפחד, ומה הקטע של הגסטהאוס הזה? זה ממש לא בשבילי, אני רוצה הביתה.
מתוך החושך אני מבינה שעשיתי טעות גדולה, ושאני לא יכולה למקום הזה, ללבד הזה. לאתגר שלקחתי על עצמי בלי לחשוב מה הוא כולל.
טלפון מהאיש שלי בארץ מצליח להרגיע ולנחם אותי. אני מספרת לו על הג'ונגל, אבל גם תמהה איך אני מעזה לפחד כשבמרחק שתי דקות פסיעה ממני ישנים ילדים רכים לבדם, בלי הוריהם. איכשהו, המחשבה הזו מצליחה להעביר לי את הלילה, שנדמה כאילו נמשך לנצח.
כשהשחר עלה, רצתי לבית היתומים ונתתי להם לחבק ממני החוצה את כל הבהלה והלחץ. הבנתי שכשאני עם הילדים - אין מקום לפַּחַד.
אחרי שבועיים בטנזניה, שכללו סדר יום קבוע שבמהלכו כיבסתי, בישלתי, עשיתי קניות בשוק, לימדתי אותם אנגלית ומתמטיקה, רקדנו ביחד כל יום, שיחקנו וצחקנו, אני מרגישה בבית. ככה זה כשיש לך 11 ילדים על הראש ואת מבינה שאם לא תטפלי בהם, הם יצטרכו לטפל בעצמם. ווילפרד משתף איתי פעולה ואנחנו עובדים ביחד.
הדברים שאני נחשפת אליהם לא פשוטים לי לעיכול כאמא, כאישה וכאדם. אין חוקים בטנזניה, ואין סדר. בחדרי הילדים כל בגדי הילדים זרוקים מתחת למיטות בשקיות. בתוך קערת האלומיניום בכניסה לבית מונחים נעליים וסכינים - וגם מלח. כולם ביחד באותה קערה. 
יש בטנזניה בתי ספר של הממשלה, אבל התנאים הפיזיים בכיתות בלתי אפשריים, ואיך אפשר ללמוד שם כשהמורים לא משתלטים על כמות הילדים? אין תשתיות, אין כבישים, אין בורות ניקוז, אין כסף. ניקיון כאן נחשב למותרות, ואל מול הדילמה מה חשוב יותר, סבון רחצה או ארוחת צהריים, התשובה ברורה.
ואין במקום הזה פחד. כי מה כבר גרוע יותר מלחיות בלי אוכל ומים כמה ימים? לפגוש בנחש? ממש בקטנה. כאן כולם נולדים אמיצים, כי לא צריך להיאבק בפחדים ולהתגבר עליהם. בטנזניה פשוט חיים אותם.
ועל אף המחסור העצום והאין, המקום הזה חושף אותי לתובנות שמפעימות אותי. כי יש כאן שמחה גדולה, מידבקת, יומיומית וטהורה. שמחה נטולת סיבה ומטרה, שטמונה בציפייה למה שהיום יביא איתו.
ויש פה כבוד. בין צעירים למבוגרים, בין מקומיים לזרים, כבוד של האדם לטבע מסביבו, בין האדם לחיות שמעניקות לו את מזונו. כבוד להיסטוריה של האדמה, לכל דת באשר היא, וכבוד לנזקקים, לחולים ולזקנים.
יש חברות ושיתוף, ותחושת גורל אחד עם צלחת אחת שתספיק להאכיל פיות רבים. יש חוסר שיפוטיות מוחלט כלפי מי שמציאותו עגומה, וניסיון אמיתי ואותנטי להושיט לו יד.
ויש אושר פשוט: כי השמש זרחה, כי הגשם יורד ומשקה את הכל, כי פֶּרח ורוד פרח, כי עץ הבננות הבשיל. 
ברגעים שבהם אני נסדקת בתוכי מכל האין הבלתי נתפס פה, אני מנסה ללמוד מהמקומיים את כל היש, להבין שכל מה שאני רואה שאין להם - יכול להשתפר, והוא בר תיקון. ושאת כל מה שיש להם - לא באמת יכולתי להביא, ללמד או לעשות. 

 •  •  •  •

בית היתומים "פארג'ה" מתעורר ליום חדש נוסף. אני מגיעה ובודקת שהילדים הלכו לבית הספר ושהבית נראה מסודר ונקי, ויש גם כביסות לעשות, לשבת עם גיגית גדולה מימי הביניים ולכבס בידיים, כי היום השמש זורחת והשמיים בהירים לעומת אתמול, שהיה חם, אבל אפור וגשום. 
על פי דו"חות יוניצ"ף, קרן החירום של האו"ם למען ילדים, יש בטנזניה כשלושה מיליון ילדים הגדלים ללא הורים. לפני 20 שנה קטלה כאן מגיפת האיידס רבים, ויש ילדים שננטשו בשל הריונות לא רצויים, אימהות שמתו ממחלות, ועוד סיפורים מסמרי שיער. 
ג'ובי הוא הגדול והחכם מבין כולם. תמיד סוחב דברים, מעביר ספסלים, שוטף את שולחן הברזל המחליד בסמרטוט מלוכלך, קושר את שרוכיהם של הקטנים.
דיימיין חכם כמו אחיו ג'ובי, אבל מרבה לבכות ורגיש מאוד. כשאני ניגשת אליו ונוגעת בו - הבכי מתעצם. אני מחבקת אותו אלי ואומרת לו שזה בסדר לבכות, ושכולם בוכים לפעמים, והכל יסתדר. 
סוזי היא הפאשניסטה שבחבורה. תמיד מקושטת ולבושה בשמלות. היא אחראית לחלוקת האוכל בערב, ודואגת לשמור צלחת עם אורז ושעועית לדודים החולים שגרים בסמוך. 
ג'סמין מנקה תמיד את האורז בסבלנות, כשהיא ישובה בכוך הבישול. היא שוטפת את סירי האלומיניום הכבדים בעשבים מקומיים, שנראים כמו סקוצ'ים מהטבע. 
דֶּבּורָה קוראת לכולם לשולחן בערב, ואם יצטרפו אורחים, היא תמיד תכין להם את הצלחת הראשונה הכי גדולה בארוחה. בשעת הריקוד היא נעה בקצב מדהים ויודעת את כל מילות השירים.
מנוּ דואג לאחיו הקטן בָּרָקָה. מוודא שהוא לבוש טוב, רץ להביא כל מה שאני מבקשת. העין הרגישה שלו קולטת מצבים עוד לפני שקרו, והוא מייד פועל. תמיד מושיט יד עם חיוך, ויש לו העיניים הכי מבינות ופיקחיות שראיתי מימיי. 
ורוניקה (אייקָה) הקטנטונת מצחקקת כל הזמן, נשרכת אחרי הגדולים לכל מקום, מנסה לחקות את התנהגותם. גופה קטנטן ורזה, והיא מתמסרת למגע בכל הזדמנות אפשרית.
איאן סובל מאסתמה חמורה והוא היפראקטיבי. משתעל המון וחייב לזוז כל הזמן, כאילו לא מוצא את מקומו. הוא מציק לכולם, מכה וחוטף דברים. רק חיבוק חזק מרגיע אותו.
אלני הוא השקט שבחבורה. ג'נטלמן שסוחב לי את התיק, מחזיק בידי בכל הזדמנות ומחייך בביישנות כשאנחנו עושים "שיגועים" ביחד.
ג'קי מתהלכת לאט־לאט ומְתקשרת מעט מאוד, מבטה אטום. היא גנבה כסף מאם הבית פעם, ואחר כך שוב, ונתפסה, וכבר החליטו להחזיר אותה לכפר שממנה נאספה על ידי עובדת רווחה. הייתי חייבת להתערב כדי למנוע את סילוקה. היא יודעת את זה, ובכל פעם שאני לוחשת לה "את ילדה נהדרת, הבטחת לי, את זוכרת, כן?", היא משפילה את מבטה. בימים האחרונים היא מחייכת אלי הרבה.
11 ילדים מופלאים שהמציאות הקשה כאילו מחקה להם את האופי, את היופי, את היכולות, את הכישרונות שלבטח נולדו איתם, החוזקות, הפוטנציאל, הכאבים והטראומות שחוו. ויותר מכל מחקה את גילם, כי כשאתה יתום מהורים וממשפחה, הגיל שלך הוא רק מספר, והאופי הופך לתלוי סיטואציה.
אבל אני רואה כל אחד ואחת מהם. מקלפת בהרבה סבלנות ומגע את השכבות שסיגלו לעצמם כדי להתגבר, את המבטים חסרי ההבעה שלבשו פניהם, את כל התנועות הבוגרות שרכשו מתוך מציאות חייהם. אני סבלנית. עוד נשיקה, עוד ליטוף, עוד דגדוג, עוד חיוך, עוד חיבוק, עוד הפתעה קטנה מהתיק, עוד ריקוד מלא בשמחה, עוד פרצוף מצחיק, עד שזה קורה. הם מתמסרים ומאפשרים לעצמם להיות ילדים.

פברואר 2019: יש טלוויזיה!

אני כבר כמעט חודש שלם פה, ומועד הטיסה חזרה ארצה מתקרב. הספקתי גם לטייל ולראות ולחוות, אפילו לרקוד בברים המקומיים נעולה בנעלי עבודה וכשתיק הגב עלי. שאלות גדולות מציפות אותי: איך אני נוטשת את הילדים עכשיו אחרי כל מה שקרה פה, ומה יהיה איתם כשאלך? האם הפלסטר הזמני שהענקתי להם יחזיק מעמד? 
אני עורכת לעצמי סיכום של עד כאן, ומונה 11 דברים שהצלחתי לעשות ולשנות ב"פארג'ה":
סדר יום קבוע ומאורגן. לא עוד לחזור מבית הספר בצהריים ולהסתובב חסרי מעש והשגחה עד הערב. מעכשיו הכל ברור מאוד: ארוחת בוקר, בית ספר, מנוחת צהריים, שעת משחק, שעת לימוד, שעת ריקודים, שעת ניקיון, ארוחת ערב ודגדוגים אישיים לפני השינה.
ויהי אור! כשהגעתי, מהשעה 6 פשוט ישבנו בחושך, לא יכולתי ללמד את הילדים אנגלית, חשבון, או לרקוד ולשחק. אין מנורות וכלום לא מחובר לכלום. אז קניתי ציוד, והבאנו חשמלאי, עניין של 150 שקלים, ויש אור.
טלוויזיה. בחדר הבנות היתה טלוויזיה שלא חוברה מחוסר תקציב. הטכנאי הגיע, שילמתי את החשבון, כי במונחים מקומיים מדובר בגרושים של ממש, ואני נכונה לשלם מכספי האישי את הסכומים הללו. הטלוויזיה עובדת, יאללה "מלך האריות"!
ניקיון. קנינו פח לחצר ופח לבית, ועכשיו 'גארבּג'' היא אחת המילים השימושיות ביותר. גם המקלחות האישיות בדליים הפכו למסיבה מאז שיש את הסבון הנוזלי שקניתי להם בשוק המקומי. הוא בריח תות!
בינגו: רציתי כל כך ללמד אותם מספרים באנגלית, ואין דרך טובה יותר מאשר לשחק בינגו וללמוד על הדרך לספור עד 100. והם סופרים עכשיו!
פרויקט "צבע ירוק". אני ווילפרד המנהל תיכננו יחד את הפרוייקט, וכל הקירות נצבעו בירוק משמח. על קיר אחד ציירתי לבבות אדומים וכתבתי את שמות כולם. בכל פעם שיראו את הקיר הזה, ייזכרו שיש אי שם מישהי שחושבת עליהם.
רמקול אלחוטי. אחד הדברים הכי חשובים שיש היום ב"פארג'ה". מי שלא ראה שמחה כשאני מבשרת "איט'ס דאנס טיים!", לא ראה שמחה מימיו. את הרמקול חיברנו לטלפון הנייד שלי ושמענו מתוך יוטיוב מוזיקה טנזנית שהילדים רצו, נעימות מסרטי דיסני, פופ אמריקני, מוזיקה קלאסית, וכמובן מוזיקה ישראלית, שכוללת את סטטיק ובן־אל ואת נטע ברזילי. הם יודעים לשיר בעל פה את "באסה סבבה"!
סכו"ם. פלא שבכל יום התמלא ילד אחר בפצעים מסביב לפיו, כשאוכלים בידיים? אז עכשיו לכולם יש כפות, צלחות וכוסות חדשות, ואחרי הארוחה כל אחד שוטף את כליו שלו, אלא מה?
פסטה. אורז ושעועית, אורז ושעועית. ככה בכל יום, כי זה הכי זול וזמין. אז החלטתי שהגיע הזמן שיכירו את טעמה של פסטה, ומאז יש פעמיים בשבוע ספגטי עם רוטב עגבניות שאני מכינה להם ומתהלכת בגאווה כאילו הכנתי סעודת שף.
ציוד בית ספר: בוקר אחד הגעתי, וכל הילדים היו בבית. התברר שהמורה שלחה אותם הביתה כי לא היו להם מחברות וכלי כתיבה. טסתי לחנות בעיר, מרחק חצי שעה נסיעה ברכב תלת־גלגלי שנקרא" בּגָ'גִי" (רבע דולר הנסיעה), והיום לכל ילד יש מחברות וכלי כתיבה.
נעליים. הם כבר לא יסתובבו יחפים, בנעליים קרועות או גדולות ממידתם, או בנעליים שלא תואמות את מזג האוויר. ציירתי את כפות רגליהם היחפות על דף נייר A4, ויש לי את מידות הנעליים של הילדים שלי. לכולם יש זוג נעליים טובות.
נפרדתי מהילדים במסיבה שמחה וטעימה וצוהלת. הסברתי להם בחצי אנגלית, רבע סווהילית ורבע תנועות ידיים את משמעות פרידתנו. הם הבינו, כי שפת גוף היא השפה הכי חשובה בתקשורת.
הם לא העזו לשאול מתי אחזור, כי ילדים יתומים שננטשו פעם אחת לא שואלים שאלות שאין עליהן תשובות. הם הבינו שאני הולכת, אבל הם גם יודעים בביטחון שיש לי תוכניות להמשך ושלא אשכח אותם לעולם, כי איך אפשר, ואני עוד אשוב אליהם.

מארס 2019: זמן להיפרד

אני בת 50. לא יכולתי לבקש לעצמי מתנת יום הולדת אחרת. האיש שלי הפתיע אותי במסיבת ריקודים, כמו שאני אוהבת, ובמקום לקנות לי מתנות מיותרות, כל חבריי הפתיעו אותי ואספו סכום מכובד שהופקד לתוך חשבון בנק מיוחד שפתחתי עבור "פארג'ה". יש לי תוכנית עבודה, ואני מתכוונת להגיע לשם אחת לשלושה חודשים. התוכנית כוללת הגדלת הצוות שיטפל בילדים בתשלום וידאג לכל מה שצריך: קניית אוכל, חומרי ניקוי, כלי כתיבה, ספרים ותרופות. 
לילדי "פארג'ה" אין ביטוח רפואי. ביטוח בריאות לילד לשנה עולה בטנזניה 50 דולר וכולל את כל הטיפולים הנדרשים. כדי לבטח את כל ילדי "פארג'ה", אני זקוקה ל־2,000 שקלים. גייסתי אותם. כאן, בארץ, יש סביבי אנשים רחבי לב, מלאי חמלה ואהבה, שמבינים שצריכים אותנו שם באפריקה. 
במהלך מסע ההתרמות שלי אני שומעת מכל עבר את השאלה הלגיטימית: "ומה עם עניי עירנו, הם לא קודמים?" התשובה שלי פשוטה מאוד: ילדי "פארג'ה" ריפאו אצלי משהו פנימי, ואני לא מסוגלת להישאר אדישה אליהם, גם אם הם חיים באפריקה. מבחינתי, אין אדם עדיף על אדם אחר בגלל דתו או מולדתו, ועכשיו אני רוצה - וצריכה - לעזור להם ולעוד שכמותם. עם יד על הלב ולשמחתי הרבה, מציאות עניי עירנו לא מתקרבת ולו במעט למה שנחשפתי אליו באפריקה.

אפריל 2019: ביקור בהפתעה

למחרת ליל הסדר הפתעתי את הילדים ונכנסתי שוב אל בית היתומים - בדיוק באמצע "זמן ריקוד". קשה לתאר במילים את המפגש המחודש בינינו. הפעם הצטרפה אלי רונית, חברה טובה, להיות לי לעזר. את השורות האלה אני כותבת מהחדר הקטן בגסטהאוס, שהפך לביתי השני. הוא מלא בארגזי ציוד שתרמו לי אנשים נפלאים בישראל.
רונית אחרת, הרשקוביץ', תל־אביבית בעלת חברה לטיולי בוטיק באפריקה וקונסולית כבוד של זמביה בזכות פעילותה שם, התרגשה מסיפור "פארג'ה" והציעה לי להצטרף בהנחה משמעותית למטוס המטיילים שהוציאה לטנזניה בפסח. היא גם דאגה לשינוע הררי הארגזים שהעמסתי בבטן המטוס - חינם אין כסף.
בתרומות שאספתי קנינו לבית היתומים גז לבישול (חסל סדר בישול על מדורה!), לקחנו את הילדים ליום בריכה בבגדי ים צבעוניים, לימדנו אותם לשחות ואכלנו פיצות עד שהתפוצצנו. בנוסף, צבענו להם את חדר המשחקים, פרשנו שטיח גדול ויפה ותלינו על הקירות את התמונות שלהם שהדפסנו בארץ מראש. עכשיו הם לא רוצים דבר חוץ מלשבת על השטיח, להרכיב פאזלים ולהיות עסוקים בכל משחקי הקופסה שהבאנו להם ולימדנו אותם. הם עסוקים בלהיות ילדים.
שקיות הבגדים שלהם, שהיו זרוקות מתחת למיטותיהם, הוחלפו בארונות מסודרים שהזמנתי מדיוויד הנגר המקומי, ולכל ילד יש כעת מגירה משלו. נוסף על הפעילות ב"פארג'ה", אני נוסעת עם הצוות המקומי שארגנתי פה ממקום למקום, מבתי ספר לפנימיות, נפגשת עם אנשים שפתחו בתי יתומים ומתקשים בניהול ובארגון, נפגשת עם אנשי חינוך ונוער מקומי, ובכל יום לומדת את המערכת. רק אם הם ילמדו במסגרות נכונות, הם יוכלו לצאת ממעגל העוני ולהשתלב בחיים, בכבוד. וכן, יש כיוון, ויש משתפי פעולה, והדברים מתחילים לזוז כמו שאני מייחלת. 
בגיל 50 אני נפרדת באהבה מהעסק הקסום שהיה לי ופותחת דף חדש ומרגש. אני מושיטה את ידי אל הקוראים ומבקשת שתצטרפו אלי. אני זקוקה למתנדבים ולתורמים לארגון שלי, ואני אלווה את כולם באופן אישי ואשתף בזכות הכי הגדולה שיש לנו, בני האנוש. הזכות לתת. √
-------------------------------------------
לתרומות: בנק הפועלים, סניף 729, מס' חשבון 62629, על שם ישראלי אהרונוף איילת - אפריקה. פייסבוק: Ayelet Israeli

כתבה באדיבות: ישראל היום
צילום: Maziku Prodduction

עבור לתוכן העמוד