לשבור את מעגל הבדידות

1/07/2019
לשבור את מעגל הבדידות (הגדל)

 הוא בן 30, סטודנט באוניברסיטה, אבל לא יודע להפעיל מכונת כביסה או לנקות את חדרו. כמו אצל רבים הממוקמים על הרצף האוטיסטי ((PDD, האינטליגנציה שלו ממוצעת או אף למעלה מזה, אך התארגנות ופעולות יומיום שגורות הן אתגר. מרפאת "קשת" בבית החולים שיבא בתל השומר, שהוא אחד ממטופליה, נותנת מענה לבוגרים עם PDD, באבחון, בטיפול ובליווי של אנשי מקצוע, וגם בתרגול פעילויות היומיום הטריוויאליות ביותר.

כשמדברים על הפרעות תקשורת, הזרקור מופנה לרוב לילדים האוטיסטים ולקושי שבגידולם. אבל בינינו חיים בוגרים רבים הסובלים מהפרעות תקשורת ברמות שונות. לעתים דווקא בגיל מבוגר יותר הקשיים מתחדדים, לאחר שיצאו מהמסגרות החינוכיות למיניהן והם נאלצים להתמודד עם העולם.

"הגיע אלינו בחור בן 23, אוטיסט בדרגה בינונית, שהקושי המרכזי שלו הוא במיומנויות ניהול כספים", מספרת נטע קוגן, מתאמת הטיפול במרפאת קשת. "הוא לא ידע מה הערך של המטבעות ושל השטרות, כמה עודף הוא צריך לקבל. ביחד עם המרפאה בעיסוק הוא למד את זה מהבסיס, מהיכרות עם המטבעות ועד למשימות של הליכה למכולת.

"זה בחור שהיה בילדותו במסגרת, אבל לא הצליח לרכוש את המיומנויות האלה כי לא המשיכו לתרגל איתו, כי הוא היה רגיל שההורים עושים את זה עבורו. עכשיו ההורים החליטו שהוא צריך להתחיל לעבוד על זה. היום, בעקבות הטיפול, הוא יותר עצמאי.

גם אלה שממשיכים לחיות בבית ההורים נדרשים כבוגרים לתפקד ולעזור בבית, ונתקלים בהרבה קושי. הם צריכים ללמוד לנקות, לסדר ולהתארגן מרמת המגב והסמרטוט כדי למלא את חלקם וגם לעזור להורים שמזדקנים".

מטופלי מרפאת קשת הם בני 18 עד 50 פלוס וחיים ברובם בקהילה. "הקושי הגדול ביותר שלהם הוא הבדידות החברתית", אומרת נעמי ונקרט, מנהלת קשרי החוץ של המרפאה. "ויש להם בעיה למצוא עבודה ולהחזיק במקום עבודה, קשיים בירוקרטיים ותפקודיים. הם צריכים ללמוד מגוון רחב של פעולות יומיום, שרובנו לוקחים כמובנות מאליהן.

"הבעיות מתחילות לרוב אחרי היציאה ממסגרת בית הספר. להתגייס או לא, איך למצוא מסגרת תעסוקתית ומסגרת חברתית. גם הנושא הכלכלי נכנס, ואנחנו עוזרים במיצוי זכויות מול הביטוח הלאומי וכד'. אצל כאלה שחיים בבית ההורים יש הרבה מאוד חיכוכים בבית בין ההורים לאוטיסטים הבוגרים, קשיים עם האחים".

בין הנושאים שבהם מקבלים המטופלים הדרכה מוקדש חלק לנושא הזוגיות. "יש בהם כאלה שמצליחים למצוא זוגיות, אבל הם מעטים. חינוך מיני-חברתי הוא התחום שאני מדריכה במרפאה, כולל התייחסות ליחסים בין המינים וליחסים זוגיים. זה נושא מאוד לא פשוט אצלם".

כיום, שנתיים לאחר הקמת המרפאה, נערך בה מהלך של הרחבת הפעילות תוך שימוש בחונכים מתנדבים. "ראינו שיש מחסור בדמות קבועה של חונך", אומרת ונקרט, "והתחלנו לחשוב על כיוון של מתנדבים. אנחנו מעדיפים אנשים מבוגרים עם סבלנות וניסיון חיים, כי הערך המוסף שלהם יהיה יותר גדול. הם יוכלו לעזור למטופלים להתמודד עם מחסומים בירוקרטיים וארגוניים, להתנהל ביומיום, לעמוד מול הפקיד בבנק, לנסוע באוטובוס, וגם איך מנהלים שיחה, איך רוכשים חברים. מובן שניתן למתנדבים הדרכה צמודה, כדי שהעבודה תהיה נכונה ומשמעותית".

מה נדרש ממתנדב העובד עם אוטיסטים בוגרים?

 "לא בהכרח רקע מקצועי טיפולי, אבל סבלנות ופתיחות, כי דרכי החשיבה של המטופלים שלנו הן שונות. זה מאוד מעניין, אבל לא תמיד קל. היקף ההתנדבות יהיה בהתאם ליכולת של המתנדב, אבל אנחנו מדברים בדרך כלל על פעם או פעמיים בשבוע. העבודה תיעשה בעיקר בקהילה ולא במרפאה, וזו אחת המטרות שלנו. נבנה לכל זוג של מתנדב-מטופל תוכנית שבועית. למשל, בכל יום שני הולכים לבית קפה, בכל יום שלישי לקניות וכד'".

"המטרה היא שהמתנדבים יתאימו למטופלים גם מבחינת האזור וגם מבחינת תחומי העניין", מוסיפה קוגן. "כל מתנדב יכול להביא את עולם התוכן או התחביב שלו ולהעביר הלאה. זה יכול להיות אמנות, שחמט או כל דבר אחר. אין ספק שזה יתרום המון למטופלים וידרבן אותם לעשות דברים. גם מהפן החברתי יהיה מישהו שיהיה איתם ויקשיב להם, ואני מאמינה שגם הם יוכלו לתרום לא מעט, כי רובם אנשי שיחה מעניינים".

באדיבות: אתר מוטק'ה

https://www.motke.co.il/index.php?idr=400&p=2008634

צילום: Shutterstock

עבור לתוכן העמוד