"לא יודעת למה אני שרדתי והחברות שלי לא"

21/01/2018
"לא יודעת למה אני שרדתי והחברות שלי לא" (הגדל)


 

"במכתבי ההתאבדות שלהן החברות שלי כותבות, אחת אחת, שסיבת המוות שלהן היא העדר מסגרת שיקומית מתאימה, העדר המבטא את ההפקרה והאטימות של החברה. קשה להישאר בעולם שלא מוכן להכיר בסבל שעברת ולעשות מקום לכאב שלך". מרוה זוהר קוראת לכולם להצטרף ולסייע בהקמת אמ"ן – אדמת מרפא נשית ובה כפר שיקומי לנפגעות פוסט טראומה על רקע אלימות מינית

 

 

שלום, שמי מרוה זוהר, אני בת 31. השבוע חזרתי מאפריקה אליה הגעתי זו הפעם השנייה כמיילדת, במסגרת התנדבותית. למרות הפער התרבותי העצום בינינו, האינטראקציה עם הנשים שם לא בהכרח זקוקה לתרגום. מה שנדרש הוא ליצור מרחב שבו אישה יודעת שאני מאמינה בה. מאמינה שהיא יודעת מה לעשות כדי ללדת ולהתרפא.

 

בשהות שלי באפריקה וגם ביתר מהלך חיי, התוודעתי לעוולות שקורות בעולם שלנו כתוצאה מאלימות על רקע מיני ומגדרי. גם אני (Me Too) נפגעתי ומהמקום הזה אני פועלת: כמשוררת, כפעילה חברתית וכמיילדת, ליצר בעולם הזה מרחבים שיאפשרו לנשים להכיר בכאב העצום שהן נושאות וביכולת העצומה לא פחות, שיש להן לרפא את עצמן.

 

 

לאחר הפגיעה שעברתי סבלתי במשך תקופה מפוסט טראומה. בתקופה זו הייתי זקוקה יותר מכל למקום מכיל ומוגן שיאפשר לי לאחות את השברים. גיליתי שבמדינה שלנו לא קיימת מסגרת כזו.

 

"הטיפול" הניתן במסגרות הקיימות כמו מחלקות סגורות ופתוחות אינו בנוי להתמודדות עם פוסט טראומה. החוסר הזה במענה מותאם מוכר היטב בועדות בכנסת, כמו גם לכל איש ואשת מקצוע בתחום. ידוע כי מדובר בדיני נפשות.

 

אני לא יודעת למה אני שרדתי והחברות שלי לא. אני יודעת רק שאני לא מפסיקה ללכת להלויות. במכתבי ההתאבדות שלהן החברות שלי כותבות, אחת אחת, שסיבת המוות שלהן היא העדר מסגרת שיקומית מתאימה, העדר המבטא את ההפקרה והאטימות של החברה. קשה להישאר בעולם שלא מוכן להכיר בסבל שעברת ולעשות מקום לכאב שלך.

 

הריפוי יתאפשר בזכות האמונה באישה

גם היום יש נשים שנמצאות במחלקות האלו ועוברות גיהינום נוסף על זה שהן עברו כבר. מהמקום הכל כך קשה הזה לא נותר לי אלא לקיים את צוואתן של חברותיי – אפרת, ענת, מאי, אביגיל ורבקי זיכרן לברכה. בעקבות המוות שלהן הקמתי עמותה רשומה ובימים אלו אני יוצאת עם נשים (וגברים) נוספות להקמת אמ"ן – אדמת מרפא נשית, ובה כפר שיקומי לנפגעות פוסט טראומה על רקע אלימות מינית.

 

 

ריפוי ושיקום נפגעות פוסט טראומה מתחיל בסביבה נטולת איומים. סביבה מכילה, חומלת, שתוכל לספוג את הפלאשבקים והסיוטים שאינם נחים גם בלילות ובשבתות. בחזון שלנו, שכבר תיכף הופך למציאות, נשים יוכלו לשהות בכפר ללא עלות. הן יעזרו בכוחות המרפא של הטבע, בדרכי טיפול קונבנציונאליות והוליסטיות, אך מעל לכל הריפוי יתאפשר בזכות האמונה באישה.

 

להאמין לה כשהיא מספרת על הזוועות שעברה, להאמין לה שהיא המומחית, בעלת הידע לגבי מסע הריפוי שלה. היא יודעת מה היא צריכה. התפקיד שלנו להאמין ולהסכים להקשיב.

 

אפשר להחלים מכל פגיעה, אפשר לחזור לחיים ולתפקד, ולאהוב. אנחנו נעשה כל שביכולותינו להנגיש את ההחלמה הזו לנפגעות - אבל אנחנו לעולם לא נוכל לעשות זאת לבד. אנחנו יוצאות החודש לגיוס של שני מיליון דולר. זה לא הרבה כל כך, ביחס להצלת חיים, לא?

 

אני שואלת את עצמי האם החברה הישראלית בוגרת מספיק לקחת על עצמה אחריות כזו? להכיר בצורך שלנו כחברה בריפוי תוצאותיה הקשות של האלימות המינית? אני לא יודעת. אבל תקשיבו, אני פשוט לא יכולה לקבל עוד הודעות על נשים צעירות שהתאבדו בגלל חוסר במענה רפואי טריויאלי ומתבקש. מבחינתי המקום הזה בארץ הוא פיילוט, אחריו נקים עוד אחד ועוד אחד בכל מקום שנוכל.

 

החל מהיום ובמשך השבועות הקרובים נקיים ארועי התרמה בכל הארץ ואחר כך באירופה וגם בארה"ב. אני מזמינה אתכם לבוא לפגוש אותי שם - להצטרף אלינו, לפתוח את הלב ולקחת חלק בריפוי אישי, חברתי והיסטורי. הגיע הזמן

 

באדיבות ynet

צילום: אלברט אדוט 

עבור לתוכן העמוד