כמה עולה להציל חיים של ילד קטן?

5/02/2017
כמה עולה להציל חיים של ילד קטן?

תארו לעצמכם שאתם הולכים לישון, ומתעוררים בבוקר ביקום מקביל. מנסים להדליק את האור ומגלים שאין חשמל בכל האיזור, הולכים לצחצח שיניים ומגלים שהמים לא זורמים, מנסים ללכת לשירותים ומגלים שאין מערכת ביוב.

 

אתם הולכים למטבח לשתות כוס מים כדי להירגע, אך המים שיש שם עכורים ומזוהמים. צמאים ומתוסכלים אתם הופכים את המטבח בחיפוש אחר אוכל אבל אין שום דבר, אף לא פירור אחד.

 

אתם יוצאים החוצה, יום שמשי ומקסים. לפתע משב של ריח ביוב מהול בריח שריפת פחמים. איזה יקום מקביל מוזר.

 

אתם רוצים ללכת לעבודה ואז נזכרים שאין לכם לאן ללכת, כי ביקום הזה אתם לא שווים כלום. אין לכם השכלה ולו הבסיסית ביותר, אתם לא יודעים קרוא וכתוב, ובעצם, אפילו לא דוברים את השפה הרשמית. אתם מבלים את היום רעבים, מיואשים וחסרי תקווה.

 

הבן שלכם חוזר מבית הספר, אתם מחבקים אותו חזק ושמחים שלפחות יש לכם אותו, האור של חייכם. אתם מוצאים בכיס שלו בננה ומתנפלים עליה מרוב רעב.

 

ואז אתם מגלים, שהילד לא הלך לבית הספר, כי זה יקר ואתם לא מצליחים למצוא עבודה כבר כמה שנים, וגם כשעבדתם הרווחתם 4 שקלים ליום.

 

אתם תוהים היכן הילד הסתובב כל היום ומבינים שהוא ניסה לחפש אוכל, וכל מה שהצליח זה לגנוב בננה אחת מהשוק.


 

אתם רואים שהוא פצוע ברגל, כנראה דרך על זכוכית כי הלך יחף. אתם רצים לחפש לו טיפול רפואי כדי לעצור את הדימום, אך במרפאה אומרים לכם שאתם צריכים לשלם. אתם מתחננים לשכנים שיעזרו לשלם על הטיפול, אך הם במצב דומה לשלכם.

 

הימים חולפים והפצע הופך לזיהום מסוכן, הילד כבר לא מצליח לדרוך על הרגל והוא שוכב חולה בבית, ומצבו הולך ומתדרדר. אין לכם אפשרות להעניק לו טיפול רפואי, ואין מה לתת לו לאכול כדי שיתחזק קצת. אתם מסתכלים עליו בוכים וחסרי אונים, וכל מה שנותר לכם זה להתפלל שהסיוט הזה יגמר כבר.


שמי אלינה זולוטושקו, יש לי שני גנים טבעוניים בישראל העובדים בגישה שפיתחתי שמטרתה העיקרית היא לעודד קבלת השונה וחמלה לחלש בקרב הילדים.


מספר חודשים גרתי באוגנדה והתנדבתי בגן. ילדים חכמים, מתוקים, שצוחקים ובוכים בדיוק כמו כל ילד בישראל. שרוצים לשחק ולהיות שובבים כמו כל ילד בישראל. שרוצים לאכול כל יום, שרוצים ללמוד, שרוצים לחיות ולהתפתח ולהגשים את עצמם בעולם הזה.

בגן הילדים היו כל כך שמחים ומאושרים, שכשהתחלתי לעשות ביקורי בית כדי למלא דו"חות עבור התורמים נדהמתי. גיליתי ילדים שעברו אלימות קשה, ילדים שנאנסו, ילדים שאיבדו את הוריהם, ילדים שאכלו פעם בשבוע וילדים שטעמו לחם בפעם הראשונה רק כשהגיעו לגן הזה. כל סיפור כאילו נכתב עבור סרט אימה.

 

לפני 7 שנים אימצתי ילד באפריקה. לפני 6 שנים אימצתי עוד ילדה. אפילו החברים שלי לא מכירים אותם, כי הם לא חיים איתי אלא בסביבתם הטבעית, באפריקה. בסביבה שאליה הם נולדו ורגילים לחיות בה, עם אנשים הדוברים את שפתם וחולקים איתם את אותה זהות חברתית ותרבותית.

 

שניהם נולדו באותה שכונת מצוקה קשה באוגנדה שבאפריקה, בלב עיר הבירה, שכונה המורכבת ברובה מפליטי מלחמות שהצטופפו על פסי הרכבת ובנו עיר פחונים קטנה וצפופה. שכונה קטנה המכילה קרוב ל-20 אלף תושבים, ובה מעל 70% ילדים ונוער.



בשכונה אין חיבור למים זורמים או חשמל, אין תשתית ביוב ונהרות הביוב זורמים בין הבתים. אין שירותי תברואה וערמות זבל עצומות מקשטות כל שטח קטן פנוי שהיה שם. המחסור במי שתיה נקיים גורם לתמותה מאוד גבוה כתוצאה מזיהומים, כל שריטה קטנה מתדרדרת במהירות גבוהה למוות כתוצאה מזיהומים והמחסור בשירות רפואי אפילו הבסיסי ביותר. האלימות והפשע בשכונה חוגגים לא פחות מאיידס ומלריה.

 

המקום היחיד בו הם לא עוסקים בהישרדות

לפני עשר שנים מתנדבות מישראל הקימו ארגון ביקום מקביל כזה שנקרא שכונת העוני נאמוונגו שבאוגנדה. בזכות מתנדבים מקומיים מהשכונה שרצו שינוי ומתנדבים ישראלים הארגון הלך והתפתח ועם הזמן הוקמה עמותת "אור קטן".

 

"אור קטן" הוא גן ילדים הפועל בשכונת עוני מהקשות בעולם וזה המקום היחיד בו הילדים האלה יכולים באמת להיות ילדים. לשחק עם חברים, להתנדנד בנדנדות, לשחק בצעצועים ופשוט להיות ילדים. המקום היחיד שהם יכולים להרגיש בו בטוחים ולא לעסוק בהישרדות.

 

את קנדי וריטה ה"ילדים שלי" הכרתי כשנסעתי לראשונה להתנדב כגננת בגן הילדים ב"אור קטן" באוגנדה, לפני 8 שנים. הכרתי ילדים שמחים וחיוניים כל כך, שכשנחשפתי לסיפורים האישיים שלהם ושל שאר הילדים בגן הזה, נחרדתי נואשות. לא האמנתי שיש ילדים בעולם הזה שחיים ככה. פשוט לא האמנתי.

 

בדרך כלל אני מתנגדת לחשיפת הילדים בגן והסיפורים האישיים שלהם, אבל החלטתי לחשוף את הסיפורים שלהם בצורה הכי אישית, כי יש להם חברים שעוברים דברים דומים ואף קשים יותר, וחייבים, חייבים, את עזרתנו.

 

הילדים שלי

קנדי היה מוכר בשכונה כ"הילד הרעב". כמו רוב ילדי השכונה, מרגע שלמד ללכת ידע שהוא בזכות עצמו. באוגנדה יש אפשרות למכור פלסטיק וזכוכית תמורת כמה פרוטות, ולכן מגיל שנתיים קנדי דאג לגדל ציפורניים ארוכות שיעזרו לו לחפור טוב באדמה ולמצוא חתיכות פלסטיק וזכוכית. בכמה אגורות שהיה מרוויח מזה היה קונה מדי פעם מאפה קטן.

 

הוא היה נוהג לאכול מאפה קטן כזה בערך אחת לשבוע. וזהו. זה כל מה שהיה משיג לאכול. לכן קראו לו "הילד הרעב". כמו הרבה ילדים בגן של אור קטן, גם הוא הצטרף לגן כשהוא בתת משקל ותת תזונה. אני פגשתי אותו כשהיה בן 6, ילד חסון, אנרגטי ומבריק בחוכמתו.


ריטה היא הבת של "המשוגעת השכונתית" שככל הנראה כבר לא בחיים. חולת נפש שהייתה מסתובבת בשכונה ונאנסת שוב ושוב ושוב על בסיס יום-יומי. ריטה היא תוצאה של אונס, וכך גם אחיה. שניהם גרים בגן כי אין להם מקום אחר.

 

בריטה אי אפשר שלא להתאהב, כל מי שאי פעם פגש אותה התאהב בה, ועלמה זהר הנפלאה אפילו כתבה עליה שיר בשם "ריטה". כי אי אפשר שלא להתאהב.

 

 80 שקלים בחודש

קיבלתי את הזכות לאמץ את שני הילדים המדהימים האלה, ובשש השנים האחרונות אני מספקת להם חינוך, הזנה, שירות רפואי ועוד. מספקת להם את ההזדמנות לגדול באופן הולם, להשכיל ולקבל צ'אנס בחיים האלה. לקבל צ'אנס, ובתקווה גם לחזור ולהשפיע על שאר הקהילה שלהם, כי השינוי יגיע מבפנים בזכות ילדים כמוהם שקיבלו צ'אנס.

 

וכמה זה עולה לי? כמה עולים חיים של ילד? 80 ש"ח בחודש. כן כן, 80 ש"ח בחודש הם כל מה שעומד בין ילד בסלאמס שנידון לחיי הישרדות לבין ילד שקיבל הזדמנות ללכת בכל יום לביה"ס, לאכול בכל יום, לקבל בגדים ושירות רפואי, דברים שאצלנו נראים כל כך מובנים מאליהם.



אימוץ ילד עולה 250$ בשנה, והמאמץ מקבל בכל רבעון עדכונים על הילד או הילדה שאימצו, על הציונים, התחביבים וכו', עם תמונות מקסימות. באמת שזה אושר גדול בכל פעם מחדש. 

 

כיום, 8 שנים אחרי הביקור הראשון שלי באוגנדה, אני ממשיכה להתנדב עבור העמותה ככל יכולתי. אני מאמינה שלכולנו יש לב טוב, מאמינה שכל הילדים שווים כי כל ילד הוא עולם ומלואו ומאמינה שהשינוי יגיע מדור העתיד.

 

שנת הלימודים באוגנדה מתחילה מחר (ב') ויש לנו עוד ילדים שאם לא יאומצו יחזרו לרחוב ללא מסגרת וללא שום סיכוי בחיים האלה. בואו נפתח את הלב ונרחיב את מעגל החמלה שלנו, גם לילדים שצחוקם לא נשמע בעולמנו.

 

באדיבות אתר ynet.


לכתבה: לחצו כאן.


עבור לתוכן העמוד