התנדב במרכז הצלה לחיות בר בג'ונגלים של בליז
הגדל

מסע לבליז: כך התאהבתי בקופי העכביש

קופי העכביש יחבקו אותך במשך שעתיים אם ירגישו שאתה זקוק לזה, או שיחטפו את הסלולרי מהכיס שלך ויעשו  כמיטב יכולתם לשבור אותו, עם חיוך ממזרי על הפנים. מה שבטוח הוא שאי אפשר להישאר אדישים אליהם. ערן גיסיס התנדב במרכז הצלה לחיות בר בג'ונגלים של בליז במרכז אמריקה ועזר לשקם קופי עכביש ושאגנים שעברו התעללות קשה

 אתחיל מהסוף. אחרי ארבעה חודשי התנדבות במרכז הצלה ושיקום לחיות בר בצפון-מזרח בליז, מרכז שמטפל בעיקר בקופים מסוג שאגן שחור מקסיקני וקוף עכביש שחור-היד. במרכז מטפלים ומשקמים גם תחשי הנהרות, הידועים בכינוי העממי "פרות ים". 

 טיילתי במשך כמה שבועות במקסיקו. התוכנית הייתה להירגע, לשבת על החוף עם חברים, ולתת לשרירים לנוח אחרי כל אותם ימי עבודה ארוכים ומתישים. אבל כמה ימים לפני שהמשכתי בטיול שמעתי שמועה על קבוצת קופי עכביש שחורי-היד שקבעה את משכנה בשולי העיירה בה שהיתי.

 לא חיכיתי רגע, לקחתי את המצלמה, קפצתי על זוג אופניים תקינים בקושי ורכבתי לאיזור המדובר. לאחר חצי שעה של הסתובבות בין העצים זה הגיע, שמעתי את אותם צחקוקים מוכרים ממרכז ההצלה. ואם לא שפר מזלי דיו, התצפית הראשונה הייתה של קופה שקפצה מעץ אחד לאחר עם גורה דבוקה לגבה.

 לא יכולתי להפסיק. את היומיים שנשארו לי במקסיקו העברתי בצפייה בקופים כמו שזה צריך להיות. קופים חופשיים, שמחים, משתובבים, קופצים מעץ לעץ והצחקוקים שלהם שטפו את היער. קופים שפשוט היו קופים. זה היה סיום מפואר לארבעת החודשים שקדמו לאותם ימים. ארבעה חודשים ששינו לי את החיים.  

 לא נעים לי להודות, אבל הגעתי לבליז בשביל פרות הים. אפילו בתור חובב טבע מושבע, קופים מעולם לא עניינו אותי. הדאגה היחידה שהייתה לי לפני שיצאתי לדרך הייתה שאכן אעבוד עם פרות הים ושלא ישבצו אותי בטעות עם הקופים. כל השאר לא הדאיג אותי. ידעתי שיהיה קשה.

מרכז ההצלה נמצא באיזור די נידח של בליז, בקצה הג׳ונגל, ממש לא נראה כמו תמונות האיים שמקבלים אם מקליקים ״בליז״ בגוגל. ועם הג׳ונגל מגיעים היתושים, המחלות, הזיהומים, הלחות, החום והגשמים הטרופיים שלא נגמרים. לזה הייתי מוכן.

 

 הגעתי בשביל פרות הים ושובצתי לעבודה עם קופים

הייתי מוכן גם לעבודה הקשה ולחיים בתנאים שאינם מוכרים בישראל. אבל לא רציתי לעבוד עם הקופים ואפילו לא ידעתי מדוע. ברור ששובצתי לעבוד עם הקופים. ולא סתם עם קופים, אלא עם קופי העכביש, הקופים הכי מאתגרים בצד הזה של העולם.

 

הקופים שכמעט כל שאר המתנדבים לא הורשו להתקרב אליהם  וחלקם ממש פחדו מהם. ״אל תדאג, אתה מתאים לקופי העכביש״, אמרה לי מנהלת מרכז ההצלה, שהקימה אותו יחד עם בעלה. ״אני ממש שמחה לגבי זה״.

 

אם רק היה לי מושג עד כמה שהיא צודקת. זה לא שאין ממה לחשוש, מי שלא מכיר קופי עכביש צריך להיזהר (בלשון המעטה) בעבודה איתם. הם לא בנויים לחיים בשבי. השיעמום והתסכול היו עלולים להפוך אותם לחיות מסוכנות.

 

 

אמנם כל הקופים היו בתהליך שיקום לפני השבה לטבע, ובמרכז נתנו להם את התנאים הכי טובים שניתן, אבל הם עדיין לא היו חופשיים בג׳ונגל. וקופי עכביש, למרות המראה הצנום שלהם, הן חיות זריזות, חזקות, חכמות ובלתי צפויות מאין כמוהן.

 

עד היום האחרון שמרתי על עירנות, אבל בימים הראשונים שמרתי על מרחק עוד יותר גדול ממה שהורו לי, תמיד נתתי להם להוביל את מערכת היחסים, והיחיד שקיבל אותי מן השנייה הראשונה היה פרוליק, שבירך אותי כל פעם שהתקרבתי למתחם קופי העכביש בקריאות לבביות.

 

אוחזים ידיים. הקופה דוּמה לא מפסיקה לצחקק

רק אחרי עשרה ימים זכיתי לחוות מגע אישי ראשון עם אחת הקופות, אם לא מחשיבים את החולצה שפנצ׳ו קרע לי, אחרי שחשב בטעות שאני לוקח לו את ארוחת הבוקר. ואז הגיעה דומה.

 

 

זה היה די מבהיל בהתחלה, דומה נצמדה לגדר, ממש לידי, ולא הפסיקה לצחקק, אז התקרבתי בזהירות, עדיין שומר על מרחב הביטחון המומלץ, אבל אחרי

שהיא הושיטה שתי ידיים דרך הגדר כבר לא יכולתי לעמוד בפניה. היא החזיקה את היד שלי, לא הפסיקה לצחקק, ולא הרשתה לי ללכת.

 

זה היה רגע המפנה בשבילי, ואחרי זה לא הסתכלתי לאחור. דומה תמיד נשארה מספר אחת אצלי, למרות שנקשרתי אל כל הקופים. כל יום התחיל בשש בבוקר, חצי שעה לפני האכלת הקופים הראשונה מתוך סדרה של ארבע האכלות. הקופים אוכלים פירות ועלים, ולקחתי על עצמי את המשימה להביא את מנת העלים הדרושה.

 

אחד העובדים המקומיים לימד אותי לזהות את העלים הראויים למאכל, והיכן להשיגם. ככה שארבע פעמים ביום הייתי צריך להיכנס לג׳ונגל עם מצ׳טה (או מזמרה, תלוי ביעד המבוקש, אבל מצ׳טה נשמע יותר טוב) ולחפש עוד פינה חבויה המכילה צמחייה אכילה.

 

נלחם ביתושים בג'ונגל ומחפש מזון לקופים

מלחמה יומיומית, ובכל יום הייתי בטוח שכאן זה נגמר, מפה כבר לא יהיה לקופים מה לאכול. ולמרות היתושים, וההזעה המוגברת, מי לא היה רוצה ארבעה שיטוטים יומיים בג׳ונגל? כל כך הרבה חיות מסביב, שועלים אפורים, אגוטים, טוקנים, קואטים, ולצערי רק שאריות של יגוארים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

 

כמו חיפוש צמחים ראויים למאכל, נראה שכל דבר במרכז היה מלחמה יומית, המרכז עובד אך ורק מכספי תרומות, וזה מקשה מאוד על ביצוע המשימה.

  

קופת העכביש האחרונה שהגיעה למרכז, מיקלה, חיכתה יותר מחודשיים שיסיימו את בניית כלוב ההיכרות שלה, אל הקבוצה אליה תצטרף.

 כ-1,000 דולר היו דרושים לרכישת גדר ויתדות לבניית מספר כלובים. קופים חדשים לא מפסיקים להגיע ואני חושב שרק לפני מספר ימים, יותר מארבעה חודשים מאז שעזבתי, בניית הכלוב הושלמה.

 

 

מאחורי כל זוג עיניים שובבות מסתתר סיפור קורע לב

מעט הכסף שהיה הלך למען החיות. אבל הרי זאת המשימה למענה התכנסנו. אני מוכן להישבע שהחיות ידעו את זה. ריקי, קופה שבילתה עשרים שנה עם שרשרת ברזל באורך שני מטר קשורה לצווארה, בלי שום גירוי, אסון לחיה אינטיליגנטית וסקרנית כמו קוף עכביש, ועברה לא מעט התעללויות שעדיף ואשמור לעצמי, ציקצקה לתודה בכל פעם שהגשתי לקבוצה שלה את קערות הפירות.

 אני חושב שאם הייתי עובר רבע ממה שעבר עליה, לא הייתי כל כך סבלני כלפי בני המין האנושי. וריקי לא לבד, מאחורי כל זוג עיניים שובבות מסתתר סיפור קורע לב. תרזה הייתה קשורה לשרשרת ברזל במשך 13 שנה, היא הגיעה למרכז במשקל עודף קיצוני, עד כדי כך שלא יכלה לעמוד בכוחות עצמה.

 

היא הוכרחה לצרוך סמים ואלכוהול, ספגה התעללות פיזית, קשה היה לשמוע את הסיפורים האלה. את צ׳יפה הצעירה מצאו בזמן שכמה ילדים מקומיים שיחקו איתה בצד הכביש, כשהיא בת שבועות ספורים, חנוקה בתוך שקית ניילון.

 את מל החזיקו בתוך ארגז עם חור צר לאוויר, חור כל כך צר עד שלא יכלה להעביר דרכו את ידה, והחלה להשתמש בזנבה במקום, מנהג שנשאר לה, וכמה מחברותיה העתיקו. איזי הגיעה עם חמש כדוריות רובה ציד בגופה, ונאלצה לעבור סדרת ניתוחים בשביל להתקין ברגים בכתף.

 

רוב הקופים, שאגנים או קופי עכביש, הגיעו למרכז אחרי שנחטפו כגורים בשביל שוק חיות המחמד האקזוטי. הציידים לרוב יורים באמהות ותולשים את הגורים שמנסים לאחוז עדיין בגופת אימם.

 

כך נפגעה איזי, וגם כף ידו של ספרטיקוס השאגן כמעט נקטעה בזמן שניצוד, רק חתיכת עור קטנה השאירה את כף היד מחוברת. אבל אחרי סדרת ניתוחים, גם ספרטיקוס חזר לתפקוד מלא, למרות העיוות בידו.

 חשוב לציין, גם קופי העכביש וגם השאגניים חיים בחופה העליונה של היער, נודדים מעץ אל עץ, ובקושי יורדים לקרקע, ככה שספק אם יצליחו לשרוד בלי אחת הגפיים.

אני יכול לספר על דרווין וסנסה, זוג שאגנים צעירים שנמצאו סגורים בתוך מקרר ישן, או על צ׳ארלי הפלרטטן שנקשר ליד פקארי, משהו שנראה כמו חזיר בר ותאמינו לי שאף אחד לא רוצה לפגוש ביער, והותקף על ידו עד שכמעט נהרג. הכנופיות המקומיות מאמצים את הפקארי ונעזרות בהן. אבל נראה לי שזה מספיק.

 

אולי עדיף לספר שכל הקופים האלה, למרות הסיפורים הקשים, למרות ההתעללויות, למרות הפציעות, חזרו לעצמם די מהר בהינתן להם התנאים המתאימים. כולם מיועדים להשבה לטבע. כוח הרצון שלהם מדהים.

 

אחרי כמה חודשים תרזה כבר טיפסה על עצים. איזי היא אחת הקופות המהירות, האתלטיות והחינניות במרכז (שנייה רק לדומה, כמובן). ספרטיקוס כבר ישן חופשי על צמרת בשמורת טבע, יחד עם עוד שבעה שאגנים נוספים שהושבו לטבע החודש.

 

תהליך השיקום הוא תהליך מורכב וארוך שנמשך כמה שנים. כשקוף או כל בעל-חיים אחר מגיע למרכז, הוא מיד נכנס להסגר, למניעת הפצת מחלות וטפילים, נבדק מצבו הרפואי והוא מטופל בהתאם.

 

בשלב השני מרגילים אותו לאכול מזון טבעי, רוב הקופים שהוחזקו בשבי סבלו מתזונה לא הולמת, ואינם יודעים מה עליהם לאכול. אחרי שמשתפר מצבו הבריאותי של הקוף החדש, הוא נכנס לתהליך השיקום

 

לא יודעים איך להתנהג כמו קופים

מאחר והקופים הללו נחטפו כגורים, הם פשוט לא יודעים להתנהג כמו קופים, ותהליך השיקום מנסה להכין אותם לחיים הטבעיים המתאימים להם. המשמעות היא למידה של הכישורים הטבעיים הנחוצים להם, כמו טיפוס על עצים, חיפוש אחר מזון מתאים, איך לנהל חיים חברתיים בקבוצה ועוד כישורים חשובים לחיים. יש כמה דרכים בהן משתמשים.

 

השאגנים, לדוגמא, עוברים מן הכלובים למתחמי טרום-שחרור, פיסת יער תחומה בגדר, בה הם לומדים לטפס ולחיות על עצים. זהו תהליך הדרגתי. תחילה הם מועברים לאיזור יחסית קטן, בו הצמחייה איננה גבוהה מדי, ככה שיוכלו לטעות מבלי להיפצע.

 

אחר כך הם עוברים לחיות במשך כמה חודשים בחלקת יער גדולה יותר, עם עצים בגובה מלא. השיטה הזאת לא יכולה לעבוד על קופי העכביש.

 

חוקר שביקר במקום סיפר לי שראה בטבע קוף עכביש שקופץ מעץ אחד לעץ אחר שהיה במרחק 15 מטר ממנו. ראיתי את הקופה דומה חופרת מתחת לגדר הכלוב. שמעתי כשהייתה צעירה יותר, פירקה בסבלנות חתיכה אחר חתיכה של פינת הכלוב שלה, עד שיום אחד נצפתה כשהיא יושבת על צמרת עץ הקרוב לכלובה.

 

הקופים חכמים ואתלטים מדי בשביל מתחמי טרום-שחרור. נכון למצבם בתהליך השחרור, זה מעמיד אותם בסכנה. אחרי הרבה זמן של סיעור מוחות, מצאו במרכז פתרון יצירתי ושאפתני.

 

בנו מתחם שלם לקופי העכביש, המחולק לשלושה כלובים גדולים, אחד לכל קבוצה, המחוברים לכלוב ענק שנבנה סביב עץ גדול ויציב מספיק, עליו יוכלו לפתח את כישורי הטיפוס שלהם.

 

בכל יום היה תור קבוצה אחרת לצאת על הכלוב המרכזי. אני הגעתי למרכז חודשיים בערך אחרי חנכו את המתחם. כשנפתחה בבוקר הדלת לכלוב המרכזי, הקופים הסתערו דרכה, וטסו אל צמרת העץ. כל כך הופתעתי לראות את הסרטונים שצולמו בפתיחת הדלתות הראשונה. הקופים היו מפוחדים, בקושי העזו לבחון את יכולתם.

 

נאמנים, רגישים ובעלי חמלה

פנצ׳ו לא העז לטפס בכלל על העץ ונשאר על הקרקע. אבל תוך שבוע-שבועיים הם כבר היו מומחי טיפוס. השיטה הזאת גם אפשרה לנו לנקות את הכלובים בלי מגע עם הקופים, וגם להכין להם כל מיני משחקי העשרה.

 אלו היו חשובים ביותר. מצד אחד הם איתגרו את יצר הסקרנות והאינטליגנציה של הקופים, דבר החיוני לבריאות הנפש שלהם, כמו שכבר הזכרתי. ושנית, הפעילויות שנדרשו מהם עזרו לאמן את אותם כישורים הכרחיים כמו שיווי משקל, מוטוריקה עדינה, מחשבה מורכבת ושיתוף פעולה

אז למה כל כך התאהבתי בקופים? אני חושב שהם מכילים את כל הצדדים שלרוב אני מחפש בחברים. הם נאמנים, רגישים, סקרנים, שובבים, בעלי רגישות, בעלי חמלה.

 

הקרח נשבר בינינו 

כמו שכבר סיפרתי, נקשרתי לכל הקופים, אבל דוּמה הייתה משהו מיוחד. אולי הזכירה לי את עצמי כילד. היא הייתה ביישנית אבל חצופה, שובבה וסקרנית. אתלטית בצורה בלתי רגילה (אולי בעצם הייתה ההפך הגמור ממני).

 

אחד המחזות המדהימים שנגלו לעיניי בזמן העבודה היה כשדומה החליטה להתאמן לאולימפיאדה, היא נאחזה באחד הענפים עם רגליה, הסתובבה שלושה סיבובים מלאים סביבו, קפצה אל הקרקע וקינחה בסלטה אחורית מן המקום.

  

אחרי ששברה את הקרח בינינו, לא עבר יום שלא דרשה שאטפח את פרוותה, אחרי שהתיישבה צמודה לגדר והצביעה על הנקודה אותה אני אמור לגרד. משום שכל הקופים היו לפני השבה לטבע היה צריך לשמור על מינימום קשר אנושי, הם הרי צריכים ללמוד להסתדר בלי עזרה ולהתרחק מבני אדם. אבל אם אחד הקופים ביקש תשומת לב, מחובתנו הייתה לספק את צרכיו.

 

הן חיות סופר רגישות וליחסים הבין-אישיים בתוך הלהקה יש חיוניות פסיכולוגית. בזמן תהליך השיקום הייתי כמעט חלק מהלהקה. אבל זה לא הספיק לי, רציתי יותר, וביקשתי להצטרף גם לצוות שמטפל בצ׳יפה ואיזי, קופות העכביש הצעירות שעדיין זקוקות לקשר הורי.

  

בכל יום התחלקנו בשתי משמרות בהן נכנסנו אל הכלוב יחד עם צ׳יפה ואיזי. אף אחד לא נכנס אל כלובי קופי העכביש הבוגרים. שיחקנו איתן, טיפחנו אותן, ישנו איתן, ובסך הכול שימשנו כתחליף הורים. מייד עם הכניסה לכלוב צ׳יפה, הצעירה יותר, הייתה קופצת עליי ומתמקמת על הכתפיים שלי בזמן שניקיתי את הכלוב.

 

בטבע גורים בגילה עוד רוכבים על האימא. אחרי זה הגיע זמן המשחקים, היא דרשה שארדוף אחריה, שאקפיץ אותה באוויר, שאנשוף עליה אוויר, ותמיד הייתה במצב רוח מרומם. איזי הייתה אגוז קשה יותר לפיצוח. היא כבר עברה את שלב הילדות. אבל אחרי שלוש משמרות, אחרי שצ׳יפה התישה אותי ונאלצתי לנוח, לפתע הגיעה איזי והתיישבה בחיקי.

 

כשנכנסתי לכלוב בפעם הראשונה היא הייתה הראשונה לבדוק אותי, אבל זה היה עניין של היררכיה. איזי לקחה את ידי והניחה אותה בנקודה אותה הייתה אמור לטפח. בזמן שיישבנו כגוש אחד, צ׳יפה, איזי ואנוכי, כל הקופים מהקבוצה הקרובה התקרבו אל הגדר ובחנו אותי בקפדנות.

 

בסוף המשמרת יצאתי מן הכלוב ופנצ׳ו, שהיה זכר דומיננטי ודאג להראות את אי-שביעות רצונו מנוכחותי עד אותו הרגע, ניגש קרוב אליי, פעם ראשונה שלא ניער את הגדר לעומתי, והושיט יד לטפח את שיער ראשי. זה היה האישור המיוחל מהבוס הגדול.

 

 איזי וצ'יפה מחזירות אהבה

אחד הרגעים המרגשים שחוויתי שם הבהירו לי עד כמה בעלי החיים הללו רגישים, היה במשמרת עם צ׳יפה ואיזי, יום אחרי שקיבלתי חדשות רעות מהבית בישראל.

ניסיתי שלא לתת לזה להשפיע עליי, בירכתי אותן לשלום כרגיל, שיחקתי עם צ׳יפה, אבל ברגע שהתיישבתי, איזי נתנה בי מבט בוחן מהפינה הרחוקה של הכלוב, פניה נמלאו חמלה, היא קפצה לכיווני, ועד סוף המשמרת חיבקה את צווארי וגירגרה בניסיון לנחם אותי. כמובן שצ׳יפה הצטרפה אליה.

  

אלה קופי העכביש, הם יחבקו אותך במשך שעתיים אם ירגישו שאתה זקוק לזה, או שיחטפו את הסלולרי מהכיס שלך ויעשו כמיטב יכולתם לשבור אותו, עם חיוך ממזרי על הפנים, ושלא תעז להתקרב. מה שבטוח זה שאי אפשר להישאר אדישים אליהם.

 

אני יודע מה יש לאנשים לומר: ״בשביל מה צריך להשקיע כל כך הרבה מאמצים ואמצעים בשביל להציל את הקופים?״, או שהכותב ״משחק אותה כאילו הלך להציל את העולם? סתם הלכת לשם בשביל להעלות לעצמך את האגו.״

  

אז נתחיל מהסוף. כן. הלכתי בשביל להעלות לעצמי את האגו, מה רע? תמיד עדיף להרגיש טוב עם עצמך. רק שעל הדרך התאהבתי בבעלי-החיים האלה מעבר למה שאני מסוגל לתאר, והבעיות העומדות לפניהם ומסכנות אותם מטרידות אותי, נקשרתי אל גורלם וכבר אני מתכנן את הנסיעה הבאה שלי לשם.

 

מה שמוביל אותי לשאלה הראשונה, מה כל כך חשוב? ראשית חשוב לדעת שכל סוגי קופי העכביש נמצאים בסכנת הכחדה. ולדעתי חשוב לדאוג להם גם משום שבני האדם אחראיים לכל הבעיות העומדות בפניהן. ציד, שוק חיות המחמד האקזוטיות, הרס שטחי מחייה ועוד שלל גורמים. הקופים הם חלק חיוני מבריאות היער.

  

בג׳ונגלים של מרכז אמריקה יש פירות שרק הקופים הללו אוכלים, ולכן משמשים בתור מפזרי זרעים בלעדיים. כולם כבר יודעים עד כמה רגישות המערכות האקולוגיות ואם כל פעם נזלזל בחיות העומדות בפני סכנה - קופים, זאבים, דבורים ודגי טונה, לצערי הרשימה הזאת ארוכה מדי, כולנו נפסיד, ונפסיד בגדול.

 

אחרי שבמקסיקו זכיתי לראות אותם כמו שהם אמורים להיות, גודל המשימה רק התחדד. לסיום, קריאה קטנה לקוראים. "Wildtracks Belize" הוא ארגון ללא מטרות רווח שמתקיים אך ורק על תרומות, אם נגע ללבכם, אתם יותר ממוזמנים לתרום באתר ולעקוב אחרי סיפור ההצלה של החיות

 

        באדיבות      ynet                 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4673052,00.html

עבור לתוכן העמוד