מתנדבות עמותת "בת מלך "
הגדל

המסע שלי לעצמאות

"אני יודעת, זה נשמע מרושע, לא מציאותי ובעיקר לא ייאמן. נכון, גם אני לא האמנתי שכל זה קורה לי. לא רציתי, או שפשוט לא יכולתי להאמין שכל זה קורה לי, שאני הגיבורה הראשית בסיפור הנורא והמזעזע הזה שניקרא חיי". טור אישי מאת א', אשה מוכה מהמגזר הדתי, על היציאה שלה מעבדות לעצמאות

"עצמאות". איזו מילה מדהימה. מילה שאוצרת בתוכה עולם שלם של רגשות. כיום אני יכולה להבין את כל אותם יהודים בגולה, אשר רצו רק דבר אחד קטן, אבל בעצם מאוד גדול - עצמאות.

 הם רצו מקום שבו יוכלו להביע את דעתם, לדבר בשפתם, לחיות באמונתם, וכל זאת בלי פחד שמישהו, שלא חושב כמותם, יתנכל להם, ישנא אותם וייתן להם את התחושה הנוראית הזו של חוסר שייכות ושאין הם אדונים לעצמם, אלא כפופים הם למרותו ולשליטתו המלאה.

 היום אני אישה עצמאית! אך בעבר הדבר לא היה כך. הכל היה שונה, שונה בתכלית...

 הייתי אישה מוכה ואפילו לא ידעתי על עצם היותי אישה מוכה. הייתי נתונה בכבלים שאיש אינו רואה ובכלוב ללא סורגים הנראים לעין. כל תנועה, כל חיוך, כל מילה ואפילו כל מחשבה היו מחושבים מראש, בידיעה שאולי אין הם לרוחו של... אקרא לו: "השליט".

 ידעתי שלכל דבר ישנו מחיר. ובמידה וההתנהגות שלי אינה תואמת את ציפיותיו של "השליט" יהיו עונשים, אצטרך לשאת בתוצאות ולשלם את המחיר. מחיר כבד מנשוא. מעבר לאלימות הקשה, ולהתעללות המינית הבוטה, היו לו עונשים יצירתיים ביותר. לא ידעתי אם באותו יום לא אוכל לשוחח טלפונית עם אימי, או שאולי ייאסר עלי להשתתף בחתונתו של אחי, האם ילדינו לא יורשו שוב להשתתף באירועים ובפעילויות חברתיות, או שפשוט הלילה לא אקבל את הזכות הפשוטה - לישון.

 כן, כן... אני יודעת, זה נשמע מרושע, לא מציאותי ובעיקר לא ייאמן. נכון, גם אני לא האמנתי שכל זה קורה לי. לא רציתי, או שפשוט לא יכולתי להאמין שכל זה קורה לי, שאני היא ה"גיבורה הראשית" בסיפור הנורא והמזעזע הזה שניקרא חיי.

 הייתי בוכה רבות. בוכה בלילה. בוכה בשקט. שאף אחד לא יידע. שאף אחד לא יישמע. כי הרי כל זה "מגיע לי", אולי לא התנהגתי יפה, אולי הוא צודק ואני באמת אישה רעה... והייתי בוכה...

 אבל כמו תמיד, ישנו הרגע הזה, ה"קש ששבר את גב הגמל", וגם הוא הגיע והכה בי כמו שלא הכה בי מעולם...

 היה זה יום חורפי, וכשבחוץ גשמים וסערו הרוחות, כך גם בתוך הבית... במשך היום הואשמתי בהאשמות שונות, ובטענות לחוסר תפקוד כרעיה וכאם, כולל האשמה חמורה ביותר כי גנבתי כסף מ"השליט"! מיותר לציין כי הצעקות והאלימות באותו יום היו קשים מנשוא.

 ככל שחלפו השעות, דרך ארוחת הערב, בין המקלחות והשכבת הילדים במיטותיהם, הוחרם ממני הטלפון הנייד, דלת הבית ננעלה, והמפתח נח לו בכיסו של "השליט" אשר כעסו לא שכך.

 וכך באותו היום "השליט" הודיע שמצבי הנפשי קשה מאוד ואני צריכה להתאשפז ולקבל טיפול פסיכיאטרי. ואם לא אעשה זאת מרצוני - הדבר ייעשה על ידו בכפייה. "את לא תצאי מהדלת הזו, אלא בכתונת משוגעים", איים.

 פחדתי, פחדתי פחד מוות. עד אותו היום, גופי כבר לא היה גופי - הוא היה שלו בכל עת שרק רצה ואיך שרצה. מחשבותיי היו כפופות לרצונו, כל ימי ושעותיי - הכל שלו. ועכשיו גם את נפשי הוא מבקש?!

 ישבתי על הרצפה (על הספה נאסר עלי לשבת) התחננתי ובכיתי שעות ליד הדלת, רק דבר אחד רציתי: לצאת, לצאת לחופשי. לא להיות כלואה יותר. פתאום הכלוב שבו חייתי כל השנים - נגלה לעיניי. והוא היה מפחיד. מפחיד ומאיים כל כך.

ואז... "את תוכלי לצאת בתנאי אחד, תוכיחי לי שאת שפויה!"

"אבל איך?" שאלתי.

"תתמסרי לי. ואז אראה שהכל בסדר איתך".

ואז בפעם האחרונה, מסרתי לו שוב את גופי. הסתכלתי על עצמי מהצד, ואמרתי: "לא עוד"!

 החשש להגיע למקלט לנשים מוכות היה גדול. אני מפרקת פה משפחה. איך יגיבו הילדים? מה המשפחה המורחבת תגיד? איך אתמודד שם בחוץ לבדי? ואיך כמשפחה דתית, המקפידה על קלה כבחמורה, אצליח לשמור על חינוך ילדיי??

 ימים ספורים אחר-כך, הגעתי לעמותת "בת-מלך", שהצילו את חיי. שהצילו את ילדיי. שהצילו אותי מעצמי, והשיבו לי את שפיותי ועצמאותי. התקבלתי על ידי צוות חם, מסור, אוהב ומקצועי – שעטפו אותנו, וליוו אותנו מהרגע הראשון שהגענו למקלט. שם אפשרו לי לחזור לעצמי. לשקם את האמון שלי בעצמי ובבני אדם.

 רק במקלט החלה לחלחל לתוכי הידיעה של מה שהייתי, מה חוויתי ובעזרת הצוות המקצועי, חזרתי להיות בן אדם - חי ונושם, חושב, רוצה, חולם על העתיד ומצפה לו.

ילדיי החלו סוף כל סוף לחייך. הם הרגישו מוגנים. מצאו חברים, שלא היו צריכים להסתיר מהם את כל מה שמתרחש בבית. והחלו לייצר לעצמם עולם שפוי בחזרה.

 היציאה מהמקלט, גם היא לא הייתה קלה. חששתי לחזור לקהילה שבה חיינו. חששתי מן התגובות, המבטים והיחס כלפיי וכלפיי הילדים. לא ידעתי אם יקבלו אותנו בזרועות פתוחות או שיוקיעו ויקיאו אותנו מתוכם.

 לכן בצער רב ובהרבה כאב, עזבנו את כל החיים הקודמים מאחור ופתחנו דף חדש, חלק לגמרי, במקום שבו אף אחד לא הכיר אותנו או ישפוט אותנו על פי מה שעברנו. ואכן במקום החדש, התקבלנו בחיבוק חם ואוהב. בתחילה עדיין הייתי נפש פצועה וכנועה הנפרדת אט אט משנות השבי. ואז, שלב אחרי שלב, למדתי לצעוד, ואז לרוץ, והיום... אני ארהיב עוז ואומר שאפילו לעוף.

כיום אני יודעת שמותר לי לחייך (ואפילו רצוי), כיום מותר לי לרצות, לחשוב ואפילו לאהוב.

היום אני מגלגלת על הלשון את המילה הזו בהרבה בהנאה ואהבה, ובכל כך הרבה גאווה - "עצמאות". מילה אחת קטנה ומדהימה עם המון עוצמה.

 עמותת "בת מלך " הוקמה ב1995 ומספקת לנשים נפגעות אלימות במשפחה מקרב המגזר הדתי והחרדי. שירותים מקיפים הכוללים הגנה פיזית, תמיכה נפשית,

סיוע סוציאלי, משפטי וכלכלי ושירותים ותוכניות שמטרתם חינוך למניעת אלימות במשפחה, סיוע לנפגעי האלימות, שקום ובניית חיים עצמאיים.

לעמותה שני מקלטים (אחד בירושלים והשני באזור המרכז) שפועלים בשיתוף פעולה מלא עם משרד הרווחה והשירותים החברתיים ועם תמיכתם הרוחנית של רבנים מכל החוגים. בנוסף מפעילה 'בת מלך' קו למקרי חירום הפועל 24 שעות ביממה המאויש ע"י עובדות סוציאליות ועורכות דין מנוסות.

העמותה תומכת בנשים גם לאחר עזיבתן את המקלט ומעניקה להן סיוע הכולל טיפול וליווי סוציאלי אישי וקבוצתי, טיפול מלא בתיק המשפטי, הכשרה מקצועית וסיוע במציאת תעסוקה, עזרה במציאת פתרון מגורים והכנה לחיים עצמאיים.

לפניות לעמותה התקשרו  1-800-292-333 או פנו לאתר .

 

 באדיבות ynet

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4514566,00.html

עבור לתוכן העמוד