להתנדב בעמותת אנוש - רז קוצר
הגדל

מטופלת ומטפלת: רז מתחילה לחיות מחדש

לפני שלוש שנים השתנו חייה של רז קוצר לחלוטין, זה התחיל מדיכאון שהתפתח להתקפי חרדה והוביל אותה להתנדב בעמותת אנוש - דווקא שם מצאה מזור לנפשה, בעזרה לאחרים. טור אישי

"הסיפור שלי הוא קצת מוזר", על בחורה שלא מזמן הכרתי - לפני שלוש שנים החיים שלי השתנו מקצה לקצה בעקבות משבר משפחתי. התחלתי להכיר את עולם הנפש- עולם שהכול יכול לקרות בכל שניה ודקה ושום דבר לא בידיים שלך.

היום אני בת 22 וזה התחיל כשהייתי בת 18, לפני גיוס לצבא ולפני הצעד הכי חשוב בהיסטוריה של קורות החיים של רז. כפי שאתם מבינים זה הזמן הכי מלחיץ, הזמן בו אני צריכה להראות לעולם מה אני שווה. בדיוק בזמן הזה, כמו שכולם אומרים "הגיל הכי יפה", הבנתי שכל מה שאהבתי בעצמי, כל שמחת החיים שתמיד היתה איתי פשוט נעלמה לה בצעדים גדולים.

 התחלתי לחוש עצבות ענקית, חוסר רצון לכלום ולפי הגדרה סבלתי מ"דיכאון", התקפי חרדה, חרדה כללית, פאניקה - הכול מהכול. התקופה הכי חשוכה שחוויתי. לא יצאתי מהבית, לא ראיתי אור יום, לא היו לי חברים. כל מה שהכרתי פשוט לא היה שם. חוץ מהמשפחה שכמובן לא נתנה לי לרגע להרגיש לבד.

 

כבר לא הבנתי מי הפסיכי ומי הנורמלי

אבל ההרגשה הפנימית לא עזבה אותי לשנייה. שנאתי כל דבר בי. ומרוב שיחות עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים כבר לא הבנתי מי הפסיכי ומי הנורמלי בינינו. הרגשתי כמו שפן ניסיונות של התעשייה. כדור אדום, כדור כחול, אחד מגדיל לי את הבטן השני לא נותן לי לישון והיה אחד שאיתו לא הפסקתי לבזבז. מזה די נהניתי, אפשר להגיד. להסתכל על חצי הכוס המלאה כמו שאומרים. לאט לאט התחלתי להגיע להבנה של המצב. הבנתי שלא משנה הכדור, או כמה מקסימה הפסיכולוגית, הדבר שיכול להוציא אותי מכל זה- זאת רק אני.

 התחלתי להתנדב בעמותת אנוש עם אנשים פגועי נפש. פתאום במקום להיות רק מטופלת התחלתי דווקא לתת לאנשים, וזה פתח לי דרך

לראות את הדברים קצת אחרת. להתחיל להאמין שדווקא להיות "משוגע" זה לטובתנו. כי סוף סוף מותר לנו להרגיש וגם להגיד את זה. מותר לנו להיות שונים ויש בזה תחושה של הקלה -  המקום שפתאום לא התביישתי ואפילו התגאיתי במי שאני, נתן לי את הפתח להשלמה עצמית. להתנתק מהעבר ולהתחיל דרך חדשה.

 היום אני אפילו דמות נערצת, אתם מאמינים? הילדה שהייתה סגורה בבית חסרת חיים, הפכה את הגלגל ופתאום זה מגניב להיות משוגע. בעקבות הדלת שפתחו לי התחלתי שוב לחיות, התחלתי לעבוד, התחלתי לצאת ולהחזיר לעצמי את החיים שלי.

 כמובן שתמיד יהיו בעיות באמצע הדרך. אבל למי אין? ואפילו שאני לא מצליחה להחזיק זוגיות הגעתי למצב שאני די אוהבת את עצמי איך שאני, ולא מתביישת בכל שיגעון, כדור, מטפל, מטופל, בכי או חוסר מצב רוח.

 אני משתפת את הסובבים שלי בהכול. בגאווה ענקית, כי זכיתי להכיר את עצמי בדרך הכי מיוחדת, למדתי לחיות עם עצמי בשלום, וזאת הזכות הכי גדולה שאפשר לבקש - אז תודה.

 תמיד תאהבו את עצמכם, תלחמו על זה לפני הכול! תילחמו על עצמכם ואל תוותרו על שום חלק בכם, אף פעם!

 להתנדבות בעמותת אנוש צרו קשר: karenp@enosh.org.il  074-7556122

 

  באדיבות    ynet   http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4487187,00.html

עבור לתוכן העמוד