תורמים מגופם: לתת מתנת חיים לאחר
הגדל

תורמים מגופם: לתת מתנת חיים לאחר

"אני זוכה לראות לנגד עיני מדי יום אנשים נדיבים באופן הכי מופלא של המושג נדיבות ונתינה, בני אדם שמעניקים בצניעות וענווה איבר מגופם, ללא כל תמורה, הם נמצאים שם כשצריכים אותם והם נעלמים כשרוצים לומר להם תודה" - הרב ישעיהו הבר מספר על עמותת מתנת חיים ופועלה

לא מזמן התקיימה חתונתו של בני בכורי, בלטו בה בנוכחותם כ- 200 אנשים יוצאי דופן שהמאפיין שלהם הייתה העובדה שלכל אחד מהם יש רק כליה אחת. נדמה כי נשבר כאן שיא עולמי, בו מרוכזים באולם אחד כמאה תורמי כליה וכמאה מושתלים. כיצד נוצרה הסיטואציה יוצאת הדופן הזו? אני מאמין כי מדובר בתופעה מדהימה, המתחדשת בישראל לאחרונה, בה לוקחים חלק הטובים והמיטיבים ביותר מבני העם הזה.

שמי הרב ישעיהו הבר, בן 48, גר בירושלים, והנני עומד בראש ארגון מתנדבים, למען השתלות כליה בישראל, הקרוי "מתנת חיים" הדואג למצוא תורמי כליה אלטרואיסטים / מתנדבים שתורמים אחת מכליותיהם בחינם, לחולי כליות, גם לאלו שאינם מכירים.

 עד לפני כשבע שנים, הייתי בשיא כוחי, עסוק בחינוך נערי ישראל כרב בישיבה בירושלים, עד שלפתע, בהיותי כבן ארבעים ושתיים, כליותיי פסקו מלתפקד.

השעבוד לטיפולי הדיאליזה גרם לשינוי גדול בסדר יומי העמוס. אבל השינוי המשמעותי, כך נראה, הגיע דווקא מאוחר יותר.

 במהלך טיפולי הדיאליזה התיידדתי עם בחור בשם פנחס, שסבל כבר בילדותו ממחלת כליות ואף עבר בהצלחה השתלת כליה שתרם אחד מהוריו. כשאחיו של פנחס נהרג במסגרת שירותו הצבאי בתקופת מלחמת לבנון השנייה, פסקה גם כלייתו החדשה של פנחס מלתפקד בעקבות האסון, והוא נאלץ לחזור למכונת הדיאליזה.

 לאחר קרוב לשנה בדיאליזה קיבלתי כליה מחבר, ועברתי השתלת כליה מוצלחת בעזרת השם כאן בארץ. כשיצאתי להשתלה, פנחס ביקש ממני שאסייע גם לו במציאת תורם מתאים. חיפשתי ומצאתי תורם פוטנציאלי, אלא שהתהליך הבירוקרטי לאישור התרומה ארך אז כשנה. במהלך התקופה הזו קיבלתי בוקר אחד טלפון מאביו של פנחס, שהודיע לי כי בנו נפטר. "ההורים איבדו בן אחד במלחמת לבנון השנייה ובן נוסף במלחמת הדיאליזה ...", מאז אותו מקרה קיבלתי על עצמי לשנות את המצב הנוראי הקיים בארץ - יום פטירתו של פנחס ז"ל הוא יום ההולדת של "מתנת חיים".

 

המטרה אותה הצבנו לנגד עינינו היא להביא להעלאת המודעות לאפשרות הקלה והפשוטה יחסית, להציל חיים, על ידי תרומת כליה, תוך כדי נטילת סיכון מינימלי, ובתהליך החלמה קל וקצר, אנחנו עוסקים בעידוד קרובי משפחה ומכרים לתרום כליה לקרוב החולה, כמו גם לחפש את האנשים היקרים במיוחד, אלו המוכנים לתרום אף לאדם שאיננו קרוב או ידיד, שיתרמו לאלו שאין במשפחתם תורם מתאים. פעילותינו מתבצעת במישורים שונים, כמו חוגי בית, הפקת חומרי הסברה ומודעות בעיתונים.

 

ולבסוף, מלווים את החולה ואת התורם בדרך לתרומה. בדרך כלל מדובר בארבעה חודשים של ייעוץ רפואי ותהליכים בירוקרטים שונים. לאורך כל הדרך אנחנו שם- פיזית ונפשית.

 

אני זוכה לראות לנגד עיני מדי יום אנשים נדיבים באופן הכי מופלא של המושג נדיבות ונתינה, בני אדם שמעניקים בצניעות וענווה איבר מגופם, ללא כל תמורה, הם נמצאים שם כשצריכים אותם והם נעלמים כשרוצים לומר להם תודה. אלו הם בני אדם שהבקשה היחידה שלהם אחרי התרומה: שתהיה להם כליה נוספת שגם אותה יוכלו לתרום.

 

אני מתפלל שבעזרת השם לא יישאר מטופל דיאליזה בישראל הכשיר להשתלה, שלא יזכה בה בתוך זמן קצר. בעבר חשבו שאני הוזה בהקיץ, אך אט-אט החלום מתגשם לנגד עינינו, מהפך של ממש מתחולל בתחום, שעוד עשוי להילמד על ידי כלל מדינות העולם.

 

כל השתלה שמסתיימת בהצלחה ב"ה, עושה אותי מאושר, לראות אמא חוזרת לטפל בילדיה הקטנים, שלא הייתה מסוגלת לטפל בהם בהיותה בדיאליזה, לראות בחור נכנס לחופה, מקים משפחה, לאחר ששב להיות כאחד האדם בריא ושמח, להתבונן בילד הצועד לבית הספר כשילקוט על גבו במקום לבית החולים כשמחט העירוי תקועה בידו, לראות את עם ישראל בתפארתו את הערבות ההדדית, האכפתיות והנתינה ללא הבחנה בין חוג לעדה, אכן "מי כעמך ישראל

      באדיבות    ynet". 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4495096,00.html

עבור לתוכן העמוד