מתנדבת לגלות מחדש את הנוער
הגדל

נקודת אור בלילה השחור: לגלות מחדש את הנוער

מדי בוקר היא פוגשת את תלמידיה התיכוניסטים בין כתלי בית הספר, אבל דנה רצתה להכיר גם את מה שמתרחש מאחורי הקלעים, להבין ולדעת מה עובר עליהם אחרי שעות הלימודים, ובחרה להתנדב בניידת הלילה של עמותת "עלם" באשדוד. שם, בשעות הקטנות של הלילה, על כוס תה או משחק שש-בש, היא מגלה מה באמת מטריד מתבגרים בישראל 2013 ומוכיחה שהיא לא מורה שמנותקת מתלמידיה

התנדבות הייתה מאז ומעולם חלק מחיי. הרצון והכוח שאדם מקבל ברגע שהוא מעניק מעצמו לאדם אחר, זו הרגשה שאין שניה לה. בצעירותי התנדבתי מספר שנים בעמותת "קו לחיים", עד שהשירות הצבאי קטע לצערי את ההתנדבות.

אחרי הצבא, כמו כל צעירה, נכנסתי למרוץ של לימודים-עבודה-פנאי, עם אפס זמן פנוי. אך בכל זאת, הרגשתי שחסרה לי ההתנדבות בחיי היומיום. הרי לא ייתכן שאנחנו כאן רק כדי ללמוד ולעבוד, חיפשתי את המשהו הנוסף הזה, שיש לכל אחד מאיתנו ויכול לתת מעצמו ללא כל מאמץ או הוצאה כספית.

חיפשתי מסגרת התנדבותית שתצליח להשתלב עם הלו"ז הצפוף שלי כמורה, ולהפתעתי מצאתי את פרויקט "כתובת רחוב" של עמותת עלם, ניידות רחוב שמפעילה העמותה, ששעות ההתנדבות בהן בלילה. הרי אם נודה על האמת, אף אחד מאיתנו לא לומד/עובד בשעות הקטנות של הלילה. אז ערב אחד בשבוע לא אפגש עם חברים, אלא אתנדב, מה כבר יכול לקרות?

לעמותה נכנסתי לפני קצת יותר משנתיים, עם המון חששות ושאלת- למה שנערים ברחוב יסכימו לפתוח את לבם לזרים גמורים? לספר סיפורים אישיים, לחשוף רגשות? לא יכול לקרות.

מהר מאוד הרחוב הוכיח לי אחרת. אם בתחילה שאילת שאלות אישיות נראתה לי חוצפה גמורה, הרי שהיום למדתי שזה מה שהנערים והנערות צריכים. הם צמאים למישהו שרק ישאל, יתעניין, ולעתים רק יחייך ויהיה שם, שבוע אחר שבוע.


בעבר כשהייתי עולה לאוטובוס ושומעת שיחה סתמית בין זרים שהתפתחה מקשר עין מקרי, מיד הייתי מחייכת לעצמי וחושבת "איזו מנטאליות ישראלית, רק בישראל נראה שני זרים מדברים באוטובוס כאילו הם מכירים שנים". היום אני מבינה שאת החמימות, הדאגה, ולעתים החוצפה הישראלית הזאת אני יכולה לנצל למטרות טובות. התקשורת עם בני הנוער היא כלי מפתח, ההבנה וההתעניינות הכנה במה הם רוצים, מה הם צריכים כדי להגיע למקום שטוב עבורם, ולהבין בכלל מה המקום שטוב עבורם.

כך מצאתי את עצמי, מדי רביעי, מגיעה לאותו המקום באזור מרכזי באשדוד, באותה השעה, פוגשת לרוב את אותם נערות ונערים, ותמיד פוגשת עוד כמה חדשים. אנחנו צוות מאוד מגובש, שתמיד מגיע יחד עם אותה נכונות ואהבה, והנערים, מצדם, תמיד מחכים לנו בקוצר רוח, ולעתים נוזפים בנו אם הגענו בשלוש דקות איחור.

 

אנחנו יושבים יחד, וכמעט באופן טבעי המרחב מתחלק לשיחות של אחד על אחד, על כוס תה ומשהו טעים לנשנש. הופתעתי לגלות נערים שלא כל כך אוהבים לשתף, אולי קצת חוששים, אולי לא מספיק סומכים, אבל מצביעים ברגליים ובכל שבוע מגיעים ומחכים לנו. גם אם זה רק כדי לשחק שש-בש או קלפים. מספיק ששאלתי נער "איך עבר השבוע?", הוא כבר מרגיש שנתתי לו המון.

 

באחת הפעמים נער סיפר לנו שבשבוע הבא נגמר לו זמן המלווה בהוצאת רישיון הנהיגה, והתאריך הזה יצא ביום שלא נפגשנו, אז החלטנו לסמס לו "מזל טוב שנגמר לך המלווה! גאים בך ומקווים שתיסע בזהירות". התגובה שלו גרמה לנו לדמעות בעיניים. קיבלנו ממנו הודעה מלאה בסימני קריאה וסמיילים, בה כתב שאף אחד לא אמר לו את זה ושאין לנו מושג מה עשינו לו עכשיו וכמה ריגשנו אותו.

 

אין לי דרך לבטא ולתאר מה ההתנדבות הזאת עבורי, זה מתבטא בדברים הקטנים, בהודעה מלאת סימני קריאה מנער שכשהוא מגיע למרחב הוא נראה הנער הכי קשוח בעולם ולא אוהב לדבר על רגשות.

 

 

אנחנו מלווים את הנערים במצבים שלפעמים נראים הכי טריוויאליים, אך כל כך חשובים עבורם. החל בליווי נערה למרכז גמילה מסמים, דרך נסיעה עם נער ללשכת הגיוס ולשלוח לו חבילה צנועה לטירונות, וכלה בדברים בסיסיים כמו לקחת ילד בן 12 לבדיקת עיניים או אם צעירה בת 16 לביטוח לאומי.

 

בשעות היום אני עובדת כמורה בבית ספר, לשכבת הגיל הזהה לנערים שאנו פוגשים. החיבור הכמעט בלתי נמנע הזה תורם לי המון. כמורה אין כל כך זמן ואפשרות לראות את הנערים "מאחורי הקלעים". כל ילד הוא עולם ומלואו ואני מאמינה שהתפקוד היומיומי שלהם בכל תחומי החיים ובתחום הלימודי בפרט נובע ממכלול החוויות והרגשות המציפים אותם בכל רגע נתון. קיבלתי מעין צוהר והזדמנות יקרה להבין מה עובר עליהם מעבר לשעות הלימודים, איך הם מרגישים, מה מטריד נער/ה בגיל ההתבגרות בשנת 2013.

 

התלמידים שלי יודעים ומודעים להתנדבות ב"עלם" ולחשיבותה, ובחרתי לנצל את המקום הזה כדי להראות לתלמידים שלי שאני לא מנותקת ממה שעובר עליהם, ואולי אפילו מחוברת לפחות כמותם. כיום אני בהחלט יותר מבינה ויודעת איך לגשת לנערים גם בבית הספר, יודעת שלפעמים מילה אחת יכולה להעלות חיוך בפניו של הנער ולתת לו להרגיש שהוא בעל ערך, ושווה לו להשקיע ולא לוותר לעצמו ועל עצמו כל כך מהר.

 

  • עמותת עלם לנוער בסיכון תקיים את "רק בת 30", אירוע חגיגי לציון 30 שנות פעילות. כל ההכנסות מהאירוע יוקדשו למען בני נוער וצעירים חסרי בית. באירוע החגיגי יופיעו יהודה פוליקר ואסתר רדא וישתתפו בו בני נוער בוגרי פרויקטים שמפעילה עלם (מחירי כרטיסים החל מ-300 ש"ח). האירוע יתקיים בבית האופרה, המשכן לאומנויות הבמה, תל אביב ביום שני 30.12 החל מהשעה 19:00. כרטיסים אצל ליאור lior@elem.org.il

דנה היא מורה מאזור אשדוד, בת 30.

באדיבות ynet

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4468288,00.html

 

עבור לתוכן העמוד