מסע גלגלי האהבה ה-14, למען שיקום ילדי בית החולים אלי"ן.
הגדל

לדווש 400 ק"מ בידיים

ד"ר משה תורם רצה להשתתף במסע גלגלי אהבה למען ילדי בית החולים אלי"ן שיתקיים בשבוע הבא, אבל רצה הגורל ולפני כמה חודשים שבר את עצם הירך. הוא לא ויתר ומצא דרך לעקוף את המגבלה - העיקר לעזור לילדים

לפני שבועיים למדתי בפעם הראשונה בחיי איך לרכב עם הידיים. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זו הדרך היחידה בה אוכל להשתתף במסע גלגלי אהבה למען ילדי בית החולים אלי"ן שיתקיים ב-27.10. מדובר במסע אופניים מאתגר של כ-400 קילומטרים ברחבי הארץ עם 700 רוכבים נוספים מכל העולם. המטרה היא לגייס כמה שיותר תרומות למען בית החולים ולמען הילדים המקבלים בו טיפול.

 לפני שלושה חודשים חגגתי יום הולדת 60 - זה היה יום שמח אך גם כואב עבורי. באותו היום חוויתי נפילה כואבת במסלול אופניים שעשיתי עם חבריי בהר הגלבוע. שברתי את עצם הירך ותהיתי האם אוכל להשתתף במסע. כרופא, ובעקבות המלצות הרופאים, הבנתי שהפעם כנראה שאצטרך לוותר. אבל אחרי בירורים, ובעזרת עזרה רבה מחברים, הצלחתי להשיג אופני ידיים והתחלתי להתאמן לקראת המסע. החלטתי שאין מצב שאני לא עושה את המסע הזה ומסייע בגיוס של עוד כמה אלפי שקלים עבור ילדי בית החולים שדורשים טיפול מאוד מקצועי, פרטני ומסור.

 לרכוב גם עם הידיים 
הפגישה הראשונה שלי עם ילדי בית החולים אלי"ן הייתה לפני 14 שנים. בשלהי שנת 2000 לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה התארגנה קבוצה של 10 אנשים שרצו לפתח דרך ייחודית דרכה יוכלו להפיח במטופלים תקווה לשיקום, ובאמצעותה גם לגייס כספים עבור בית החולים. הם החליטו לבדוק כמה רוכבים ירצו לרכוב במסע אופניים אתגרי ברחבי הארץ ולשלם על כך, כשכל הכספים יוקצו למימון טיפולי הילדים בבית החולים.

 ההזמנה נשלחה ומספר טלפונים נעשו. בימים הראשונים מספר רוכבים נרשמו, אבל לא יותר מזה. המארגנים כמעט והתייאשו. אבל תוך כמה ימים השמועה תפסה כנפיים ומאות רוכבים נרשמו. חלקם רוכבים מקצועיים וחלקם חובבים. אפילו אזרחים נרתמו למשימה. כך נולד מסע גלגלי אהבה. שנת 2014 תהיה השנה ה- 14 לקיומו והפעם ה-13 שאני אקח בו חלק.

 כשהייתי צעיר יותר תהיתי המון על משמעותה של נתינה. באחד הימים שאלתי את אבא שלי למה חשוב לתת מעצמך לאחרים? אבי ענה לי את התשובה הבאה: "כשאתה רוצה לעזור לאחר, האם אתה עוזר לפתור בעיה חברתית, או האם אתה חלק ממנה?". זו הייתה שאלה טובה, שאין לי את התשובה עליה עד היום.

 

 בעולם אידיאלי, לא היינו צריכים להתאמץ כל כך כדי שלאחר יהיה כל מה שהוא צריך. בעולם צודק יותר, בתי חולים לא היו קורסים מעבודה וטיפולים ונאלצים לבצע "מיקור חוץ" למימון של טיפולים עבור ילדים או חולים שכנראה יבלו את מרבית חייהם בין כתלי חדרי הטיפולים. כך או כך, הילדים הללו זקוקים לטיפול ובית החולים לסיוע כספי. ואם זה אומר שצריך 400 קילומטרים לדווש עם הידיים so be it.

 

לא הרבה אנשים מכירים את בית החולים אלי"ן, מדובר במרכז שיקום לילדים ונוער המתמחה באבחון ושיקום ילדים הסובלים ממגוון מוגבלויות גופניות.

בבית החולים פותחה מומחיות רב תחומית בטיפול שיקומי של ילדים ונוער הסובלים מליקויים מוטוריים, סנסוריים, נשימתיים, תקשורתיים, קוגניטיביים והתנהגותיים, במגמה לשקמם ולהשיבם לחיים בקהילה במהירות האפשרית. בסוף מסע האופניים המפרך, מעניקים ילדי אלי"ן מדליות הוקרה לרוכבים. אירוני. מאחר והם אלו שאנחנו צריכים להוקיר ולכבד יותר מכל. המאבק שלהם הוא הרבה יותר קשה ונמשך יותר מחמישה ימים   

  • כ-700 רוכבי אופניים מרחבי הארץ והעולם הצפויים להשתתף במסע גלגלי האהבה ה-14, למען שיקום ילדי בית החולים אלי"ן. המסע יתקיים בין התאריכים 27-31.10. פרטים נוספים באתר המסע  

         

     באדיבות   http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4444762,00.html

 ynet 

עבור לתוכן העמוד