קסושה המתנדבת בארגון "אח גדול"
הגדל

 נערה בארץ זרה: סיפור ההצלחה של קסושה

היא היתה נערה צעירה כשעזבה את משפחתה מאחור ועלתה לישראל כדי לזכות בהזדמנות לחיים טובים יותר. מאז הפכה קסושה בלינצבסקיה, שאף שירתה כחיילת בודדה בצבא, לסיפור הצלחה הכולל שירות צבאי מלא והתנדבות כ"אחות גדולה" לחיילים בודדים - "כדי שהם ידעו שתמיד יש כאן מישהו בשבילם"

לעזוב את הבית בגיל 15, להשאיר את אמא מאחור ולעלות לארץ חדשה, בלי חברים, בלי לדעת את השפה ולבנות את עצמך מחדש – יש אנשים שגם בגילאים מתקדמים לא היו עושים את זה, אבל קסושה בלינצבסקיה עשתה זאת. בגיל 15 קיבלה את ההחלטה בעצמה, לאחר הסכמתה של אמה, עזבה את עיר מולדתה אירקותסק שברוסיה, ועלתה לישראל. לבד.

  קסושה עלתה לישראל בשנת 2008, במסגרת פרויקט "נעלה" המאפשר לצעירים לעלות לישראל כדי לסיים את לימודיהם כאן, לעשות בגרויות ולהכיר את המורשת היהודית. "כשהייתי בבית הספר ברוסיה, התקשרנו אלינו מהסוכנות ושאלו את אמא שלי אם היא רוצה שאני אעלה לארץ ללמוד. אמא שלי אמרה לי לנסוע, היא רצתה שאני אזכה ללמוד כמו שצריך – זה חשוב לה, שאזכה ללמוד במקום איכותי. אבל היא גם אמרה שאם יהיה לי לא טוב, אני תמיד יכולה לחזור", היא מספרת.

 כך עזבה את אמה ואת אחותה הגדולה ושמה פניה לישראל. כאן, הגיעה לפנימייה באזור זכרון יעקב, עם עוד עולים צעירים מרחבי העולם. "חצי השנה הראשונה", היא אומרת, "היתה כמו טיול ארוך. מלא דברים חדשים שלא הכרתי, המון לימודים מעניינים וחוויה בלתי רגילה. אפילו לא התגעגעתי הביתה".

 אבל אחרי חצי שנה הבינה שהיא כאן כדאי להישאר והגעגועים היו לא קלים. "הייתי בקשר טלפוני עם

כדי שלכולם יהיה חג שמח

מחברים בין החיילים הבודדים למשפחותיהם

 

תארו לעצמכם שהייתם מבלים את החגים לבד, בלי המשפחה, בלי החברים - לבד. מאות חיילות וחיילים בודדים המשרתים בצה"ל נשארים בבסיסים הן בשבתות הפנויות והן בחגים כי אין להם עם מי להיות. בחגים האלה יש לכם הזדמנות לעזור להם - הקרן לידידות, אל- על, חברי מועדון הנוסע המתמיד של אל על והאגודה למען החייל חברו יחדיו ויטיסו מאות חיילים בודדים לחגוג את החגים בחיק משפחותיהם - גם אתם יכולים לתרום נקודות ולקרב את החיילים הבודדים למשפחה שלהם

אמא ועם אחותי. לאמא היה מאד קשה, היא כל הזמן שאלה אם אני לא רוצה לחזור, והיו רגעים שמאד התגעגעתי למשפחה שלי. אבל מצד שני, היה לי טוב כאן ואמא ידעה את זה. היא אמרה בעצמה שאם טוב לי, אז שאני אשאר כאן".

 בשלוש השנים של הלימודים בישראל למדה קסושה עברית, במקביל לשאר המקצועות ועשתה בגרות. בזמן הלימודים, היא מספרת, עסקו התלמידים גם בעבודות חקלאיות כחלק מהווי בית הספר החקלאי בו למדו והתגוררו. העבודה החקלאית סייעה לקסושה בהתחברות עם צעירים ישראלים ועזרה לה ללמוד מהר יותר את השפה.

 "העולים האחרים בפנימייה הגיעו ממקומות שונים בעולם, חלקם כמוני מרוסיה, אחרים מאוקראינה ומגרמניה למשל. כולנו למדנו יחד עברית, אבל עדיין לא היה פשוט להתחבר עם התלמידים הישראלים איתם למדנו. בסוף כיתה י', אחרי שסיימנו את לימודי העברית האינטנסיביים, החלטתי לצאת מהחדר שלי ולהתחיל לדבר עם אנשים. זה עזר. גם העבודה עם חבר'ה ישראלים במסגרת הפעילויות החקלאיות עזרה מאד – יש איתי בן אדם שמדבר רק עברית, זה אומר שאפשר לתקשר רק בעברית – ככה לומדים". כך גם רכשה לעצמה הרבה חברים טובים שהיו לצדה כל הזמן.

 "לתת חזרה בתמורה לכל מה שקיבלתי"

הגיוס לצבא היה חלק ברור בחייה של קסושה, "שמעתי על הצבא עוד לפני שעליתי וגם בסוכנות סיפרו לנו על זה ומצאתי שזה מעניין. גם חברים שהכרתי בפנימייה והתחילו ללמוד שם לפניי, התגייסו לצבא וסיפרו לי על התהליך. מבחינתי זו היתה אפשרות מצוינת לתרום בחזרה על כל מה שקיבלתי – רציתי לעשות את זה".

 אפילו אמה של קסושה חשבה שזה רעיון טוב, למרות הגעגועים. "בין שנת לימודים אחת לשניה טסתי הביתה כדי לבקר את המשפחה, אבל לפני הגיוס לא היה לי זמן. ככה יצא שראיתי את המשפחה שלי לפני שנת הלימודים האחרונה ואח"כ כבר התגייסתי. זה לא היה קל, אבל אמא שלי נתנה לי יד חופשית להחליט ואני החלטתי שזה מה שאני עושה למען המדינה וגם למען עצמי".

 יום הגיוס היה לא פשוט, "ידעתי שאני כבר אזרחית ישראל, ידעתי שהנה אני מתגייסת והבנתי שאין דרך חזרה. עשיתי צעד קדימה בחיים שלי ואין סיבה לחזור אחורה. נכון, המשפחה שלי לא היתה איתי ביום המיוחד הזה, אבל היו איתי חברים מהפנימייה, היו איתי חברים שעד היום הם חברים שלי והם היו המשפחה התומכת שלי באותו הרגע", היא מספרת.

הקורס הראשון שעברה בצבא היה קורס "נתיב" לגיור חיילים, המיועד ל כל חייל/ת עולה ו/או הנולד בארץ, ואינו רשום כיהודי. הקורס עצמו היה במחווה אלון, בתנאי פנימייה. אחרי שסיימה אותו התגייסה ושירתה כמוקדנית בקרה בחיל הירוק בקריה.

במהלך השירות חזרה בכל יום לדירה בבת-ים, אותה שכרה עם חברים מהפנימייה, שם בילתה בשבתות ובחגים, אך לא רק. "יש הרבה מסגרות לחיילים בודדים שעוזרות ועושות פעילויות משותפות כדי שלא נמצא את עצמנו לבד. בין אם זה ערבי שישי חגיגיים או חגיגת ערב פסח וחגים אחרים, אף פעם לא הרגשתי לבד", אומרת קסושה. "כמובן, שגם היו לי החברים שלי ותמיד היה לי עם מי להיות."

 "להיות שם למען חיילים בודדים"

ב-13.6.2013 השתחררה משירות צבאי, נסעה לרוסיה לחודש וחצי לבקר את המשפחה, וחזרה לכאן כדי להמשיך בחיים. "אמא רצתה שאשאר שם עם המשפחה, היא שינתה את דעתה לגבי הלימודים כאן, ואמרה שאולי אתחיל ללמוד ברוסיה ואז אחזור לישראל – זה הכל הגעגועים עשו לה", היא אומרת בחיוך.

 "אבל הסברתי לה שאני כבר רגילה להיות כאן, שאני מרגישה חלק מישראל. אמרתי לה שאני אתחיל כאן ואם לא יהיה לי טוב, אז אני אחזור. אבל לא נראה לי שזה יקרה, מבחינתי טוב לי כאן. כמובן שהייתי רוצה שהמשפחה שלי תהיה איתי, זה היה הכי טוב. אבל סבתא שלי כבר מבוגרת ואחותי לא רוצה לוותר על העבודה הטובה שיש לה שם, מה גם שהיא תצטרך להתחיל הכל מהתחלה כי היא לא יודעת את השפה. מה שכן, אמא שלי מאד רוצה לבוא".

 בינתיים היא מתכננת להתחיל ללמוד לפסיכומטרי, היא מתכננת להיפגש עם יועצת לימודים שתסייע לה למצוא את המסלול המתאים והיא חיה את החיים כמו כל בת 21 שהשתחררה מצה"ל.

 אין ספק שקסושה עברה כברת דרך מאז הגיעה לכאן, עם הרבה עבודה קשה וגם עם הרבה מזל, "הצליח לה" – "אני מכירה אנשים שהגיעו לכאן לבד ולא הסתדרו, שמאד קשה להם והם נשברים בדרך. לי היה הרבה מזל, כבר מהתחלה. יש לי המון חברים שנמצאים איתי מאז שהגעתי לפנימייה ואנחנו כמו משפחה אחת גדולה. יש המון תכניות לחיילים בודדים שעושות הכל כדי שלא תרגיש לבד כאן

  זה טוב שיש הרבה תכניות לחיילים בודדים כי הם כל הזמן דואגים לנו ופגשתי חברים טובים בפנימייה, עכשיו אני גרה איתם. יש הרבה אנשים שנגיד אחרי פנימייה ונמצאים לבד ויש לי חברה שיש לה קצת בעיות, אבל אני עם החברים שלי זה כמו משפחה אחת גדולה. ויש מי שעוזר".

 "גם במהלך השירות היה לי מזל גדול, היה לי תפקיד טוב שנהניתי בו, היו לי מפקדים טובים שממש עזרו לי בכל בעיה. היו הרבה אנשים טובים בדרך שעברתי ואני מודה לכל אחד מהם".

 כדי להעביר הלאה את הכרת התודה, קסושה מתנדבת היום בארגון "אח גדול" המלווה חיילים בודדים בארץ ויש לה שני חיילים בודדים להם היא מסייעת.

 "לא חסרים סיפורים על חיילים בודדים שלא טוב להם פה, ולא תמיד יש מי שיעזור. אני מכירה סיפור של חייל בודד שאמרו לו להישאר בבסיס ולשמור, בכל חג, כי 'אין לו משפחה ללכת אליה לחגוג איתה'. יש גם הרבה חיילים בודדים שאין להם מי שיהיה איתם ויעודד אותם בטקסים שונים, כמו השבעה או טקס סיום קורס. זה רגע כל כך מרגש ואין לך משפחה לחלוק איתה את זה, ובשביל זה אני שם, בשביל לבוא להיות איתם. לי היה מזל כי החברים שלי מהפנימייה ואפילו המורה שלי באו ללוות אותי. יש כאלה שאין להם מי שיבוא, אז אני באה".

 "המטרה שלי היא לתת לחיילים בודדים, כמו שאני הייתי, את התחושה שיש כאן מישהו בשבילם, שידעו שהם כאן כדי לשרת ולתת והם גם יקבלו עידוד בחזרה".

 החגים, בהם רוב החיילים מבלים עם משפחותיהם ועם חברים, הם תקופה לא פשוטה עבור חיילים בודדים הנמצאים כאן לבדם. עכשיו גם לכם יש הזדמנות לעזור להם להתחבר עם משפחותיהם הנמצאות בחו"ל - הקרן לידידות, האגודה למען החייל ואל-על חברו, יחד עם חברי מועדון הנוסע המתמיד של החברה, להתגייס למשימה ולממן טיסות של מאות חיילים בודדים למשפחותיהם בחו"ל בתקופת החגים.

 

  באדיבות  ynet     http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4429467,00.html

 

עבור לתוכן העמוד