לציין את יום השואה גם במקומות העבודה
הגדל

לציין את יום השואה גם במקומות העבודה

"על כולנו מוטלת המשימה לדאוג שיום הזיכרון לשואה ולגבורה לא יהיה עוד יום עבודה רגיל. אלא יום שכל אחד מאיתנו יחזור הבייתה, טעון בסיפורים ובפעילויות שעבר, ויעביר אותם למשפחתו ולחבריו. רק אז נוכל לומר בגאווה ובלב שלם את מה שביקש מאיתנו דור הניצולים כי לא שכחנו ולא נשכח"

לפני יותר מ-20 שנה לקחתי על עצמי, קצת מתוך תמימות, משימה, אולי החשובה בחיי, בטח זו שאהיה גאה בה כל חיי. זה היה מספר ימים אחרי שהטילו עלינו, תלמידי כיתה ט', להכין עבודת שורשים. הכי טבעי היה לי לכתוב על סבתא, ניצולת שואה שאנחנו, בני המשפחה שלה, לא ידענו כמעט מה עבר עליה.

 

למרות שסבתא טענה ש"מה כבר אפשר לספר עליה", התייצבתי בביתה חמוש בטייפ מנהלים קטן ואמרתי לה: "בואי נתחיל". התיישבנו בפינת המטבח, בינינו שתי כוסות זכוכית מלאות בתה, והתחלנו מהתחלה, מהילדות בקרקוב, מהסיפור על ההורים, האחיות והחברים, ומבלי ששמתי לב נכנסנו לתופת, תופת שגם היום לא נותנת לי מנוח.  

יומיים שלמים ישבנו. אני שואל והיא בקול מונוטוני ויבש מספרת את שעבר עליה. כאילו מדברת על מישהי אחרת. ספרה על הפרידה מהמשפחה בעודה בת 15, הבריחות מהגטו, האכזריות של מפקד מחנה הריכוז בפלאשוב, המסדרים האינסופיים לקולות המוסיקה הבוקעת מהרמקולים בחצר המסדרים, מראה החברות הקמלות ומתות לידה, הידיעה על אביה שנרצח בגלל ניסיון בריחה של מישהו במחנה, אחיה שמת מטיפוס, הרעב הגדול באוושוויץ והקור המקפיא של החורף הפולני.  

הייתי הראשון ששמע את הסיפור במלואו. היא לא סיפרה אותו עד אז, בוודאי לא לבנותיה. ידעתי על הכאב הנורא שאצרה בקרבה, אבל לא סיפרה.  

"ממשיך כרגיל, כאילו לא קרה כלום"

יום השואה הפך מאותו יום לטעון במיוחד, אבל אחרי שנות בית הספר, הצבא והמכללה, בהם היו טקסי השואה חלק משמעותי ומרגש, מצאתי את עצמי מגיע לעבודה, נעמד בצפירה, מתיישב וממשיך כרגיל, כאילו לא קרה כלום.   

סיפורו של יעקב ברזילי, ניצול שואה שמבקש שנמשיך לזכור ולהזכיר: לקח לנו כמה שנים עד שהתארגנו במשרדנו לישיבה מיוחדת מיד בתום הצפירה. לא עוד ישיבת עבודה, אלא ישיבת זכרון. בתחילה שתקנו אבל אט אט כל אחד החל מספר על משמעות יום השואה עבורו.  

היינו חבורה של 20 איש, רובם צעירים, דיברנו על השואה. סיפורים ששמענו בבית, מהחברים, מבית הספר, מהטיול לפולין ואפילו סיפורים מרגשים של חברים לעבודה שנולדו להורים ניצולי שואה, והתמודדו שנים עם הכאב, אבל לא ספרו על כך מעולם.

 בשנים לאחר מכן הפכה הישיבה למסורת בחברה, כולם דאגו להגיע לישיבה הזאת. ולמה לא בעצם? כמו שאנחנו נוהגים לחגוג ביחד את ראש השנה, פסח וימי הולדת, הפכה גם הישיבה של יום הזכרון לחלק מהמסורת המשרדית. חלקם חזרו למשפחותיהם והחלו להתעניין יותר בגורלן בשואה לשאול, להתעניין לחפש. יום השואה כבר לא היה עוד יום עבודה, הוא הפך להיות יום מיוחד.

 "עומדים, זוכרים ומדברים"

לפני שלוש שנים, כחלק מהפעילות ב"עמותת דורות ההמשך" - עמותה שמכנסת את בני הדור השני והשלישי לניצולי שואה, ושמה לעצמה למטרה להנציח ולדאוג להעברת הזיכרון המשפחתי גם לדורות הבאים - חברתי לאורית ארנברג חברת הועד המנהל של העמותה, שגם היא בת הדור השלישי. יחד עם חברים נוספים בעמותה החלטנו להפיץ את הרעיון של קיום אירועי זיכרון במקום העבודה ביום השואה, למקומות עבודה אחרים, תחת השם "עומדים, זוכרים ומדברים". 

החלטנו להפיץ את רעיון קיום אירועי זיכרון במקום העבודה ביום השואה

בתחילה העלנו סיפורים ותכנים לאירועים באתר מיוחד ושנה אח"כ התחלנו, בשיתוף עם יד ושם, להכשיר מנהלי משאבי אנוש כיצד לציין את יום השואה במקום העבודה שלהם.  

היום, עברו כבר למעלה מ-100 מנהלי משאבי אנוש את ההכשרה המיוחדת, ובאתר ניתן למצוא כמה עשרות סיפורים והצעות לפעילויות וסרטונים. והחשוב ביותר, חברות רבות, קטנות כגדולות, מקיימות אירוע כלשהו ביום הזכרון.  

אני מאמין כי בעוד שנים צפירת הזיכרון כבר לא תספיק. דור הניצולים יעלם, והסיפורים שלהם ידהו ויישכחו, השידורים בטלויזיה ישתנו והילדים שלנו יחיו בעולם, שלמכחישי השואה כבר לא תהיה בעיה לטעון שהשואה מעולם לא קרתה. והצפירה? מי יודע כמה יזכרו למה היא נועדה.

 על כולנו מוטלת המשימה לדאוג שיום הזיכרון לשואה ולגבורה לא יהיה עוד יום עבודה רגיל. אלא יום שכל אחד מאיתנו יחזור הביתה, טעון בסיפורים ובפעילויות שעבר, ויעביר אותם למשפחתו ולחבריו. רק אז נוכל לומר בגאווה ובלב שלם את מה שביקש מאיתנו דור הניצולים כי לא שכחנו ולא נשכח!.  באדיבות  ynet

  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4363921,00.html

עבור לתוכן העמוד