מתנדבי "מרק לוינסקי" הישראלים היפים
הגדל

מרק, זכות אדם

כשאדם צריך להצהיר על אזרחותו או צבע עורו כדי לקבל מרק במדינה מארחת, המדינה נכשלה במבחן החמלה. יגאל שתיים, ממייסדי "מרק לוינסקי", חבורת מתנדבים שמאכילה פליטים רעבים בתל אביב, מוצא שגם במדינה נכשלת עדיין יש בני אדם – והם חשובים מכל הצהרה אוניברסאלית 

 

אנשים הרואים בעצמם כמי שדוגלים בשוויון ובזכויות אדם, אך בוחנים את צבעו או את אזרחותו של אדם רעב בטרם יגישו לו מנת מזון - נכשלים במבחן החמלה. כשבוחנים את מדינת ישראל, הרואה את עצמה כחלק מהקהילה הבינלאומית, ביחס להצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם - מתבררת האמת האיומה: ישראל הרשמית נכשלת. איך זה קרה? ההתחלה הרי הייתה כל כך מבטיחה - שתי ההכרזות נולדו בשנת 1948 - הכרזת העצמאות של ישראל והכרזת זכויות האדם של האו"ם, והן אמורות היו לצעוד יחד אל האופק.

החמלה מקשרת בין שתי ההכרזות האחיות, שתיהן נבעו בין היתר מלקחי הרס זכויות האדם והרצח הסיטוני בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, אך במקום שהלקח יילמד - סטתה ישראל למציאות בה היא דורסת את זכויות האדם ביחסה לפלסטינאים ולפליטים. המרחק בין ההכרזות רחוק מאי-פעם.

והלא מבחן החמלה פשוט וקל כל כך: אם במדינתכם שואלים לזהותו של אדם רעב לפני

שמוגש לו מזון - משהו במדינה או בתושביה - לקוי, משום שזכותו של כל אדם רעב לקבל את צלחת המרק שלו.

הדרישה למרק הביאה אותי להקים את קבוצת מרק לוינסקי בינואר 2012 יחד עם אורלי פלדהיים: במטרה למנוע את הרעב והמחסור של פליטים בחצר האחורית שלנו, כשמצטרפים אלינו מאות אנשים שהמכנה המשותף ביניהם הוא ככל הנראה הפנמת שתי ההכרזות גם יחד: לקח השואה במובן הלאומי לצד הלקח ממלחמת העולם השנייה במובן האוניברסלי.

 

מרק מתחיל במים יקרים מדי

הזכות לצלחת מרק מסתירה בחובה את הזכות למים - המרכיב העיקרי במרק. ללא מים אין חיים וגם אין מרק. עד כמה שהמרק נשמע כמנת מזון בסיסית - היא מנה אנינה ביחס למציאות בה אנשים מתים מצמא באפריקה, או עבור ילד שנשכח על ידי הוריו במכונית והתייבש.

המים המצויים במיכלי ההדחה של השירותים שלנו, שבכל פעם שאנחנו עושים פיפי מצדיקים שפיכת 9 ליטרים של מי שתייה - הם דבר בלתי נתפס, מציאות שאיננו רואים. מרק הוא שדרוג של היצע מי שתייה, אלה לא סתם מים - אלא מים עם תוספות, הרבה יותר מהמינימום הנדרש לקיום. כמו בסיפור הישן על 'מרק האבנים' או "מרק כפתורים", מרק לוינסקי כבר מזמן אינו רק מרק, הוא מוגש עם תבשילים ולחם וירקות.

אל מול טור הפליטים מקבלי המרק בגינת לוינסקי ניצבים שונאי המרק האוניברסלי באשר הוא, בוחני הפיגמנטים ומחרחרי שנאת "עניי עירך" - ישראלים המתעלמים מכך שעניי עירם כבר זכו בכל הזכויות - להם יוגש מרק בבתי תמחוי ליהודים בלבד, להם יש את מוסד לביטוח לאומי, קופות חולים, שרותי רווחה ואלפי עמותות סיוע לנזקקים.

 

מגש הכסף, צלחת הפלסטיק

כל הדלתות האלה נעולות בפני הפליטים. הם לא אזרחים, ועל פי מדינת ישראל הרשמית, גם לא בני אדם עם זכויות כלשהן. רק ארגוני זכויות אדם מאמינים בצורך לדאוג להם. שנה לפני שהתקבלו שתי ההכרזות, כתב נתן אלתרמן כי "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים", דומה שמתנדבי מרק לוינסקי יכולים לומר "אנחנו צלחת הפלסטיק שעליו לך ניתנה מדינת הרווחה".

במשך שנה כמעט, מאז שהתחלנו, הביאו אזרחים מהשורה למשמרות מרק לוינסקי למעלה מ-200,000 מנות מזון לפליטים מתבשילי בתיהם. עוד הגיעו טונות של ביגוד ושמיכות מכל הארץ ותמיכה בגני הילדים הצפופים של ילדי הפליטים: ללא תקציב, ללא משרדים, ללא משכורות, ללא תרומות וללא טובות.

מתנדבי מרק לוינסקי מרגשים אותי מדי יום, אלה הם הישראלים היפים, יהודים שאינם מקבלים את ארצם ועצמאותם כמובנים מאליו ומוכנים להאבק על זכות קיומה בפן המוסרי, אל מול עיניה הבוחנות של הקהילה הבינלאומית.

הם פשוט לא שכחו שהם צאצאי פליטים - אנשים שלא הוגש להם מרק בזמן. באדיבות ynet

 

http://www.ynet.co.il/articles
עבור לתוכן העמוד