"אף פעם לא הרגשתי נכה"
הגדל

 

"אף פעם לא הרגשתי נכה"

"בנוסף להיותי עולה חדש, אני סובל משיתוק-מוחין שנגרם לי במהלך הלידה, וסיימתי השנה בהצטיינות שירות לאומי בגן לילדים מיוחדים במסגרת עמותת שלומית". לרגע היום הבינ"ל לזכויות אנשים עם מוגבלויות. סיפור אישי מעורר השראה

קוראים לי רנה פטר שלייף, אני בן 24 וסיימתי השנה בהצטיינות שירות לאומי בגן לילדים מיוחדים במסגרת עמותת שלומית.

לפני שלוש שנים, בגיל 21, החלטתי לעזוב את ברזיל ולעלות לבד לישראל. גדלתי בקהילה היהודית עם משפחה חמה ועוטפת. תמיד ראיתי עצמי ציוני ורוב ילדותי ובשנות ההתבגרות שלי לקחתי חלק בתנועת "נוער הבונים דרור".

לאחר שאמי חלתה ונפטרה כשהייתי בן 15, החלטתי להשתתף בפרויקט ברזילאי, "תכנית תיכון" - שמאפשרת ליהודי התפוצות לבקר בישראל וללמוד בפנימייה ישראלית.

סיימתי את כיתות יא' ויב' בישראל במסגרת התכנית וחזרתי לברזיל כדי לעבוד, אך כבר לא הרגשתי יותר קשר רגשי ושייכות למדינת מולדתי. למרות הקושי להיפרד מאבי ואחי החלטתי לעשות את הצעד ולעלות לישראל.

בנוסף להיותי עולה חדש, אני סובל משיתוק-מוחין שנגרם לי במהלך הלידה. השיתוק גורם לי לצליעה קלה, וכאבים בגב, שמגבילים תפקודי בפעולות ארוכות (הליכה, ישיבה, שכיבה, ובמיוחד בעמידה).

עם זאת, אף פעם לא הרגשתי נכה. ההורים שלי תמיד התייחסו אליי כאל ילד רגיל ושווה, תמיד שיחקתי כדורגל ועשיתי הכול במסגרת היכולת שלי. גם

העלייה לישראל נבעה מהצורך לאתגר את עצמי. ידעתי שאני צעיר, שהעולם פתוח בפני והחלטתי לנסות משהו שונה.

עם הגעתי ארצה, הגעתי לקיבוץ צובה, ללמוד באולפן ולאחר מכן עברתי להתגורר בירושלים עם כמה מחברי, שם עבדתי כקופאי בסופר. אחרי כשנה החלטתי שהגיע הזמן קצת לתת מעצמי לאחרים, ופניתי לעמותת שלומית בבקשה להשתלב בתכנית של השירות הלאומי. מיד שובצתי כסייע בצוות כיתתי בגן ילדים של חינוך מיוחד בשכונת תלפיות בירושלים, גן תצפית.

נתתי אהבה, וקיבלתי בחזרה

בהתחלה פחדתי להיות גבר יחיד בגן ילדים שבו נמצאים ילדים עם בעיות התנהגותיות וחברתיות וגם חששתי מהנכות שלי- מה יגידו הילדים. אבל בסופו של דבר הפעילות בגן עשתה לי ממש טוב. נתתי אהבה, וקיבלתי בחזרה. את ההשראה הגדולה ביותר קיבלתי מהילדים בגן, שכבר בגיל 5 עברו כל כך הרבה ובכל זאת הם מחייכים ושמחים. שמחת החיים שלהם נתנה לי כוח להתמודד עם הקושי שלי ולהמשיך הלאה.

האופן הרגיש והנעים בו קיבלו את פני הן המנהלת והן צוות הגן נטעה בי מוטיבציה רבה למלאכתי שם, ונתן לי להגיע יום ביומו בחיוך ובשמחה. מתוך האפשרות לשרת שנתיים מלאות תחת מסגרת "שירות לאומי", שירתתי לצערי רק שנה (עקב גילי) אך כבר אני מרגיש בחיסרון ההמשכיות בעבודה זו. תמיד אזכור את ההזדמנות שניתנה לי לעסוק בעבודה ברוכה זו.

במהלך שירותי ועקב נכותי חשתי הזדהות רבה עם הילדים. במקביל לשירות הלאומי התחלתי לחשוב על עתידי המקצועי, והרגשתי שאני רוצה לקחת חלק בעזרה וטיפול באנשים בעלי מוגבלויות.

בעזרת המסגרת של השירות הלאומי נחשפתי לאנשי מקצוע רבים ואף שוחחתי עמם על אפשרויות תעסוקה בתחומים אלו ולבסוף מצאתי את התחום בו ארצה לעסוק - ריפוי בעיסוק.

בתום שנת השירות שלי קיבלתי מעמותת שלומית תעודת הצטיינות, תעודה זו הייתה לי כטפיחה על השכם וגרמה לי להבין שאנשים רבים העריכו את עבודתי. ואף גרם לי לסיפוק רב יותר.

·         עמותת שלומית עוסקת מזה 20 שנה בהפעלת מתנדבות ומתנדבים בשירות הלאומי-אזרחי. השנה מפעילה העמותה כ-3,000 מתנדבים, בעלי פטור מצה"ל, בני 18-24 מכלל המגזרים בארץ ובהם יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, בעלי מוגבלות, עולים חדשים ועוד.

·         תמונה באדיבות רנה פטר שלייף         

באדיבות ynet    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4314866,00.html 

עבור לתוכן העמוד