טיול התנדבותי בתאילנד
הגדל

   כשחשב יאן קמינצקי לנסוע לטייל במזרח, הוא ידע שהוא לא רוצה שזו תהיה עוד חופשה. כך הוא מצא עצמו מתנדב בבית יתומים באזור נידח בתאילנד, באחת החוויות ששינו את חייו. 
 
איך פתאום בן אדם מחליט שהוא רוצה להתנדב? לי זה קרה במקרה. במהלך הלימודים עבדתי על קמפיין פרסום, ותוך כדי חיפוש בגוגל צצה מודעה של אתר שמקדם תוכניות התנדבות במקומות שונים בעולם. נסעתי לאיסלנד, התנדבתי בחווה טיפולית אורגנית וכחלק מהעניין, השתתפתי בסדנת צילום. כך נחשפתי לתיירות התנדבותית. 
 
ברור שהיו לי חששות - תמיד יש לפני טיול למקום כל כך זר. מה גם שלא הייתי בטוח שההחלטה להתנדב בבית יתומים במקום נידח, בלי הנוחות של מקום מתוייר, היא החלטה טובה. אבל קסמה לי האפשרות לראות את תאילנד האמיתית, רציתי את האפשרות להתנסות בהוראה תוך תרומה לקהילה, וקיוויתי להכיר אנשים איכותיים מחו"ל שאיתם אולי אמשיך לטייל.

ביום שהגעתי, נציג הארגון המקומי אסף אותי ממלון בבנגקוק הרועשת, ולקח אותי לתחנת האוטובוס המרכזית. שם הוא הפנה אותי לאוטובוס המקומי לסינגבורי ואמר: "בסינגבורי יאספו אותך". הנסיעה לסינגבורי ארכה כשלוש שעות, שבמהלכן יצאנו מהג'ונגל העירוני וחלפנו על-פני עיירות קטנות, שדות אורז ומרחבים מרהיבים והכל כל-כך ירוק!   בסינגבורי פגשתי את Piione, תאילנדי חביב, שמיד לקח אותי לבית המתנדבים.

 אחרי כמה שעות שינה וארוחת ערב נחמדה, יצאתי לסיור בעיירה עם מתנדבים ומתנדבות מאיטליה, הולנד, צרפת, גרמניה, ארה"ב, בלגיה - ומאיפה לא. המקום ירוק, שקט ובעיקר אותנטי, בלי המסחור של בנגקוק. את הערב סגרנו בפאב מקומי באווירה שמחה ומוזיקה טובה.
 
למחרת החל שבוע היכרות שהוקדש להיכרות עם התרבות, השפה והסביבה המקומית הכולל טיולים למקומות אקזוטיים כגון איוטאייה - עיר הבירה ההיסטורית של סיאם, ביקור במקדש הקופים בלימפורי, לימוד בישול אוכל מסורתי וביקור היכרות בבית הספר ובבית היתומים.
 
כבר בשבוע הראשון נוצרה כימיה טובה עם שאר המתנדבים, ואת הסופ"ש הראשון העברנו בקצ'נבורי - אזור עם מפלים מדהימים, ג'ונגל וקופים שמקפצים מענף לענף. קנצ'נבורי, במרחק כשעתיים נסיעה מערבית לבנגקוק, היא יעד אטרקטיבי, ירקרק למי שמחפש קצת שקט וטבע. את הלילה העברנו באכסנייה נחמדה באזור ובבוקר, אחרי ארוחת בוקר תאילנדית - נודלס עם צ'ילי מתוק ואבטיח - יצאנו ל"מקדש הטיגריסים". את המקדש הזה מנהלים נזירים, וניתנת אפשרות ללטף את בעל החיים המדהים הזה. בערב חזרנו לסינגבורי. 
 
חששתי שהתרבות המקומית תהיה זרה מדי עבורי,
בשבוע השני החלה ההתנדבות המעשית. אני בחרתי ללמד אנגלית בבית הספר ובבית יתומים. יש גם אפשרויות אחרות להתנדב, למשל, בתחזוקה ושיפוץ בבית היתומים ובבתים של משפחות קשות יום בקהילה המקומית.
 
השהייה בבית יתומים היתה חוויה מיוחדת במינה שתלווה אותי עוד שנים רבות. לימדנו ילדים בקבוצות גילים שונות חשבון ואנגלית. עם הילדים הקטנים צבענו בחוברות צביעה ושיחקנו משחקי חשיבה, ועם הילדים הגדולים יותר שיחקנו כדורגל.  
בהתחלה חששתי מכך שהתרבות המקומית תהיה זרה מדי עבורי. חששתי שלא אצליח לתקשר עם המקומיים והילדים איתם אתנדב. אך החששות התבדו במהרה. השהייה בבית יתומים היתה חוויה מיוחדת במינה, שאותי אישית תלווה עוד שנים רבות. מרגש מאוד, המפגש עם הילדים שזקוקים לחום, חיבוק והרבה תשומת לב. 
ריגשו אותי גם החום והאהבה שהילדים האלה נותנים, גם לאנשים כמוני, שבאו רק לשבועיים של התנדבות. נהניתי מהיכולת לתקשר ולשחק ולעזור, ומהקלות של התקשורת והכיף עם הילדים – אין הרבה מחסומים. כשריצפנו בחדר האוכל הילדים עזרו לנו מרצונם החופשי.  מנהלי התכנית, Piione ופיל, ליוו אותנו, דאגו לכל צרכינו ואיפשרו לכל אחד לבחור את הפעילות שהוא הכי מתחבר אליה. הכל נעשה בלי לחץ ותוך התחשבות מלאה ברצונות שלנו.

ניתן גם דגש על פעילויות פנאי. יום אחד בשבוע התנדבנו רק חצי יום ומיד אחרי ארוחת צהריים נסענו לבריכה העירונית. לפעמים יצאנו לעיירה למסעדה, לקניות ואפילו לשיעור אירובי תאילנדי  ברחבה שמול למגורי מתנדבים. את רוב הערבים בילינו בפאב המקומי שנמצא, לא במקרה, מול מגורי המתנדבים.
נהניתי מהיכולת לתקשר ולשחק ולעזור, ומהקלות של הכיף עם הילדים אין מיטה עם מזרן וכל הפינוקים המערביים תאילנדים אולי חיים במדינת עולם שלישי, אבל ללא ספק יש להם חוש עסקי מפותח, כך שלמרות שהיינו במקום נידח ולא מתוייר, יכולנו לשתות בירה או קולה קרה, ליהנות ממוזיקה, לשיר קריוקי בשפות שונות ובקולי קולות ולהתאמן בזריקת חצים למטרה. מה שהעצים את החוויה, זה שבאנו ממקומות שונים בעולם. למרות השוני בגיל, לאום, תרבות ובתפיסת עולם, המתנדבים  הם אנשים מדהימים שעם מרביתם אני בקשר עד היום. זה מעודד מאוד לראות שיש אנשים רבים בעולם שבאמת רוצים לעשות דברים מועילים לסביבה ולקהילה, ולא רק מתעסקים בעצמם.   
אפשר לספר הרבה על מה שקורה במגורי המתנדבים, מתחרויות FIFA ב-PS2 ועד ל"ישיבות דירקטוריון" בהן היו דיונים מעמיקים ותכנון של יעדים אליהם נצא בסופ"ש הקרוב. כך יצאנו  לביקור של יומיים בשבטי אקא בצפון, ביקרנו בשווקים, במקדשים ובבתי התושבים המקומיים.
 
בנסיעה לצפון, בעיקר אם יורדים מהכביש המרכזי לדרך עפר, המובילה לכפרים, נחשפים לעולם פראי - לתאילנד האמיתית. ג'ונגל עם בקתות במבוק וקולות של בעלי חיים, הופכים  לדבר שגרתי. הכפר הבנוי בסגנון מסורתי - מבמבוק ועץ - והנוף הקסום שמסביב, מקנים תחושה של מסע בזמן. לינה בכפר רק העצימה את התחושה. לא מיטה עם מזרן וכל הפינוקים  המערביים, אלא שינה על הבמבוק, כשהבגדים מקופלים מתחת לראש ככרית. למפונקים, המארחים סיפקו מזרנים דקים כדי למנוע "שוֹק תרבותי".  
 
המראות וארוחת הערב המסורתית, שכללה דברי מזון שמשגיח כשרות היה מתעלף מהם, ללא ספק מספקים את התחושה שאתה נמצא במקום אקזוטי. אבל השיא, לדעתי, היה בבוקר למחרת. המארח של הכפר העיר אותנו בשעת הזריחה והוביל אותנו לנקודה הגבוהה ביותר של הכפר – עלייה של כמה מאות מטרים בצמחייה טרופית קסומה ואוויר כל כך נקי, שחבל שלא ניתן לארוז ולקחת.  
כשמגיעים לנקודת התצפית מתגלה אוצר: נוף שפשוט עושה צמרמורת – מרחבי ג'ונגל אינסופיים בהם מבצבצים בתי תושבים והכל בצבעים כה עשירים, בקיצור, "סוף הדרך"! אחרי טבילה במי הנהר המקומי וארוחת בוקר קלה, יוצאים לדרך. עשינו טרק של מספר שעות בג'ונגל, כמו בסרטי "אינדיאנה ג'ונס". המדריך פילס לנו את הדרך ואנו אחריו, כמו אמא אווזה והגוזלים. אחרי מספר שעות חזרנו לכפר. אכלנו ארוחת צהריים מסורתית – משהו עם רוטב חריף מאוד עם אורז. זה נראה מוזר, אבל כמו ברוב המקרים זה טעים. וזהו הגיע זמן להתארגן ולחזור. אחרי כשעתיים הינו בתחנה מרכזית של צאנג'-ראי ומשם אוטובוס לילה לסינגבורי – לבית המתנדבים.

התנדבות משבוע ועד שמונה שבועות
אני התנדבתי שבועיים אבל אפשר להתנדב גם לתקופה של שבוע ועד שמונה שבועות. מתחם האוכל בבית המתנדבים הוא מקום מעולה לשתף אחרים בחוויות, להכיר וליצור קשרים לטיולים השונים בסופ"שים ובעיקר, לטיול לאחר סיום התכנית. אפרופו שיחות – לא היה שום מתח בכך שאני ישראלי ובכלל הנושאים הפוליטיים לא עלו על סדר היום. כשאתה נמצא במקום ירוק, שקט מוקף מים ושמש, מי רוצה לדבר על בעיות וסכסוכים.
 החלק הקשה היה כשהחוויה הגיעה לסיומה. היה לי קשה להיפרד מהילדים, עם הידיעה שיש עוד הרבה מה לעשות ואפשר לעשות הרבה.
האם ההתנדבות והטיול שינו אותי? הגישה שלי כלפי החיים קצת השתנתה. אני חושב שאני מעריך יותר את הדברים הקטנים והמובנים מאליהם, כמו גישה למים נקיים ושאר התשתיות שיש אצלנו ואפילו את האפשרות לטייל.    באדיבות: ynet    תמונה: לירן כידון


 

עבור לתוכן העמוד