טקס הדלקת המשואות
הגדל

מבין כל הטקסים, הכי קל להתחבר לטקס בו עומדים אנשים שלא מתגאים במעשי גבורה צבאיים אלא במה שעשו בקהילה.
 
יום העצמאות הוא יום עמוס בטקסים. הטקסים זוכים להעצמה גם בזכות השידור המאסיבי שלהם, חלקם בכל ערוצי הטלוויזיה. כמעט שאי אפשר לברוח מהם, פרט למי שבוחר לסגור את הטלוויזיה והרדיו ולבלות את הימים האלה בקריאה או בשיטוט באינטרנט.

אני מודה שאינני חובב טקסים, ואני משתדל להימלט מנוכחות בהם וגם מצפייה בהם. הם בנויים ממתכונות קבועות ולעתים קפואות, עמוסים בכיבודים ומעניקים לעתים במה לאנשים שלא בהכרח היינו רוצים לשמוע.

הם נועדו לשקף או לייצר מכנה משותף ותחושת של התלכדות לזמן קצר בחברה שהשסעים והמחלוקות בה רבים כמעט בכל עניין. זה אולי מנחם לרגע, אבל המחלוקות והמתחים הם הדינמיקה האמיתית של החברה הישראלית, והם גם הרבה יותר מעניינים.

כל זה אינו אומר שאין צורך בטקסים. הם חלק מן התרבות ויש להם תפקיד מוגדר בבניית מסורות, בייצוג של ערכים משותפים, וככל הנראה יש אנשים רבים שחשים בעת הטקס תחושות שונות לגמרי מאלה שלי - אולי התרוממות רוח, אולי תחושה של יציבות ושותפות, וזה בסדר גמור.

השנה ניסיתי את עצמי, וצפיתי במספר טקסים רב יותר מן המנה השנתית. את חלקם נטשתי באותה תחושה של שיממון ופה ושם גם מיאוס. דווקא בטקס הדלקת המשואות, שהמנטרה שלו "לתפארת מדינת ישראל" הפכה שלא בטובתה לקלישאה ומקור לפרודיות, התעורר בי משהו, ואני מודה בלי להתבייש שאת הטקס המסוים הזה אהבתי.

מחשבה אחרת
גם ההגדרה הראשונית של מהות הטקס השנה, "התנדבות", לא בישרה טוב. כולנו בעד התנדבות, אבל גם היא הפכה לקלישאה ומונח עליה אבק התחסדות. מה שבכל זאת יצר את התחושה שהטקס היה נכון, היתה התחושה שהשנה טקס הדלקת המשואות היה שיר הלל לחברה האזרחית, וזאת גם בזכות הבחירה המוצלחת של המדליקים, וגם כפועל יוצא מכותרת ההתנדבות עצמה.

רוב הטקסים בימים אלה סובבים סביב אתוס החייל, סביב המעשה הצבאי וסביב סיפורי גבורה ומאבק. כבודם במקומם מונח, בלי הצבא אין למדינה קיום, אבל הפרופורציות בין האתוס הצבאי לאתוסים אזרחיים התעוותו אצלנו באופן בלתי נסבל. התחושה שהצבא הוא היסוד היחיד המלכד באמת את החברה הישראלית איננה מקור לגאווה אלא לדאגה גדולה.

עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב, שהצבא נועד להגן על קיום המדינה והחברה, ולא להיפך המדינה והחברה הם המוקד,
והמדינה והחברה הם מערכת חיים שלמה שהצבא הוא מרכיב שלה, ובהחלט לא החשוב ביותר. החינוך, הרווחה, התרבות, הטבע והסביבה, העבודה, יחסי אדם וזולתו, המשפחה, אלא הם התכלית. הצבא הוא אמצעי להגן עליהם.

קל להבין איך קרה שדווקא במדינת היהודים, הממשיכה תרבות מפוארת ועשירה, הפך הצבא, האמצעי, לאתוס מרכזי ולעתים ללב הקיום הישראלי. הצורך להגן על ביטחון המדינה הוא צורך אמיתי, והמציאות הגיאופוליטית מורכבת ומסוכנת. אבל דווקא משום כך חשוב לשנן תמיד, ובכל דרך, שלא זו תכליתה של מדינת היהודים, ולא זה לוז קיומה.

על כן היה דווקא בטקס הדלקת המשואות איתות של מחשבה אחרת. עמדו בו אנשים שלא התגאו במעשי גבורה אלא במעשים שעשו כבני אדם בתוך הקהילה, בסביבות שונות, במציאויות שונות ורחוקות לעתים בתוך אותה כברת ארץ, ולתפארת מדינת ישראל.   באדיבות מעריב

עבור לתוכן העמוד