ארגון ההתנדבות הגרמני "אות הכפרה והשלום" מציין חמישים שנה לפעילותו בישראל.
הגדל

"אני לא חלק ממה שקרה": המתנדבת מגרמניה מסייעת לניצולת שואה
ארגון ההתנדבות הגרמני "אות הכפרה והשלום" מציין חמישים שנה לפעילותו בישראל. מפגש עם המתנדבת קרולינה לורנץ מגרמניה, בירר מדוע היא נפגשת אחת לשבוע עם ניצולת השואה אריקה גל וגילה שבגיל מאוחר הכי טוב לדבר בשפת אם 

כמו בכל שנה בעשורים האחרונים גם השנה יציינו את יום השואה חבורה של 25 צעירים מגרמניה המתגוררים בישראל. אין טקס מיוחד שנערך עבורם. חלקם יגיעו באופן עצמאי לצפות בטקס ביד ושם. היום הזה ישמש להם אולי לסיכום ולהרהורים על חוויותיהם מאז שהגיעו לארץ. בעוד כשלושה חודשים הם יסיימו את שנת ההתנדבות שלהם ויחזרו להמשך מסלול חייהם בגרמניה.

  
אחת מאותם צעירים שיגיעו ליד ושם ביום השואה היא קרולינה לורנץ  ( בתמונה ) מהכפר רובק . לורנץ היא מתנדבת ב"אות הכפרה והשלום", ארגון גרמני ששולח אזרחים גרמנים לפעילות התנדבותית בארצות שסבלו מפשעי הנאצים.

השנה מציין הארגון חמישים שנה לפעילותו בישראל. לורנץ מתגוררת בקריית יובל, בדירה עם עוד ארבעה שותפים בני ארצה. הפעילות שלה מתמקדת בשני תחומים: במהלך היום היא מטפלת בילדים בגן של החינוך המיוחד בשכונת בית וגן. היא יודעת מעט עברית וכך היא יכולה לתקשר עם הילדים.

בערבים היא נפגשת אחת לשבוע עם שלוש נשים ניצולות שואה ששודכו לה על ידי ארגון "עמך". הצעד של לורנץ אינו קשור לתחושת אשמה: "אני לא מרגישה אחריות. אני לא חלק ממה שקרה שם", היא אומרת. עם זאת, חלק מרכזי מהסיבה לשנת ההתנדבות היא "להראות תמונה אחרת של גרמניה, שלא יחשבו שגרמניה זה רק מלחמת העולם השנייה והשואה".

היעדר תחושת האשמה לא בא עם התנערות מהמורשת. ללורנץ חשוב כי ההיסטוריה של השואה תילמד בארצה. לדבריה, יש הבדל בין הדור הצעיר למבוגר. "אנשים בגרמניה בדור שלי כועסים על מה שקרה", היא מספרת, "כך גם עם הורינו, אבל אם אתה שואל את הסבים והסבתות זה תלוי. יש כאלה שאומרים שהם לא רוצים לדבר על זה, ואחרים גאים במה שקרה שם, לא בהריגת יהודים אלא כי הם לחמו למען המדינה שלהם".

בעקבות השליחות ותהליך ההכנה אזרה לורנץ אומץ ושאלה את סבה וסבתה היכן הם היו בימי המלחמה. היא שמחה לגלות שהם לא היו קשורים למשטר הנאצי. נשאלת השאלה כיצד היא מסבירה את השואה? "היטלר הבטיח לאנשים מה שהם צריכים, עבודה, דברים כאלה", היא מנסה להסביר, "והם הצטרפו למפלגה ודעתם השתנתה.

"יש הבדל בין האנשים: חלק עשו זאת כי הם רצו לעשות את הדברים האכזריים, חלק נאלצו לעשות את זה בגלל עבודות או המשפחה שלהם. אני לא יודעת למה זה קרה בגרמניה במיוחד, אולי כי היו לנו מנהיגים לא טובים".

הרבה מהפעילות העוסקת בזכר השואה בגרמניה קשורה
לכנסייה, וגם ארגון "אות הכפרה" הוא בעל זיקה דתית. אמנם רבים מהמתנדבים הם חילונים, אך לורנץ היא נוצרייה פרוטסטנטית שקיבלה חינוך דתי. העניין בהיסטוריה של ארצה החל להתפתח אצלה בעקבות טקס הקונפירמציה שעברה בגיל 14.

זהו מעין טקס התבגרות פרוטסטנטי ובו הנער מקבל על עצמו את האמונה מתוך בחירה. לאחר הטקס הנערים עוברים קורסים וסדנאות הקשורות לסוגיות חברתיות בגרמניה ובעולם. בין היתר היא התעניינה בנושא השואה והצטרפה למשלחות של הכנסייה למפגשים עם נוער ישראלי. אחר כך החליטה שהיא רוצה לבלות את שנת השירות האזרחי שלה בישראל.
הפחד נשאר לעולם
"קצת אחרי מלחמת העולם השנייה קמה קבוצה של גרמנים שאמרה שלא מספיק להגיד שאנחנו הגרמנים אשמים, אלא הם רצו לשלוח אנשים לאותם המדינות שסבלו מגרמניה הנאצית", מסבירה עינת אינגרד לביא, עובדת ארגון "אות הכפרה" בשלושים השנה האחרונות ובעצמה גרמניה שהגיעה לארץ, התגיירה והפכה לישראלית.

לביא מספרת שבשנים הראשונות לקיומו של הארגון, סוף שנות החמישים, עוד לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, ולכן הקבוצה הראשונה של מתנדבים נסעה לבנות מחדש בית כנסת בהולנד. רק בשנת 1961 נכנסה הקבוצה הראשונה לישראל.

בהתחלה המתנדבים לא עסקו בחינוך אלא רק בעבודות כפיים. הפרויקט הראשון היה בניית בניין בבית חינוך עיוורים. לביא מספרת שבהתחלה "הייתה התנגדות. היו שם עובדים שאמרו שברגע שהגרמנים באים הם מפסיקים לעבוד". ימי עבודת הכפיים של המתנדבים חלפו וכיום הם עוסקים בעיקר בסיוע חברתי, אחד המשמעותיים שבהם הוא סיוע לניצולים.
 

אריקה גל, ניצולת שואת יהודי רומניה ותושבת שכונת קריית משה, נפגשת פעם בשבוע עם קרולינה לורנץ. גל גרה בגפה. בנה נמצא בחו"ל. את ימי מלחמת העולם היא העבירה כנערה בטרנסילבניה שברומניה. קרוביה בחלק של האזור שנשאר תחת שלטון הונגרי נשלחו אל מחנות ההשמדה.

היהודים שנשארו תחת שלטון רומני ניצלו בהתערבות השלטונות. למרות ההצלה היו אלה שנים של השפלה, עוני, חוסר ודאות ובעיקר פחד: "הפחד ממה שאנחנו עברנו הוא לא פחד רגיל של ילד מתנור חם", נזכרת גל, "זה פחד אחר. פחד נוראי, זה פחד כי אתה לא יודע מה קורה איתך ביום ובלילה. עושים טוק בלילה בדלת, אבא בגבול, אתה עם אמא בבית לבד והם לוקחים את הרדיו או המזרון שאתה ישנת תחתיו. הפחד הזה נשאר לעולם".

כיום גל מספרת על שגרת המפגשים הנעימה עם לורנץ: "היא עובדת בגן ילדים, והיא לא אוכלת שם מהבוקר עד הערב אז היא אוכלת אצלי. אנחנו מדברות ואחר כך אנחנו יוצאות לדרך [טיול בשכונה - א"א]. בשבילי זה חשוב מאוד".
אתם מדברים עם על השואה? 
"במשך הזמן התברר לי שהיה לה לא נעים לשאול אותי, אבל אמרתי לה שאין לי בעיה, שתשאל מה שמעניין אותה. גם ההורים שלה היו בארץ ורצו להיפגש איתי, משפחה סימפטית ופשוטה".

ואכן מתנדבים כמו לורנץ הפכו עם השנים למבוקשים. "יש רבים מאוד שרוצים שהמתנדב הגרמני יבוא אליהם", מספרת עינת לביא. היא סבורה שהקרבה שחלק מהניצולים מרגישים לצעירים הגרמנים קשורה לשפה. "עם הגרמנים הרבה יותר קל להם לספר את הסיפור האישי", מסבירה לביא.

"בגיל מבוגר שפת האם הרבה יותר חזקה מהשפה העברית שלהם. המתנדבים יכולים לקרוא להם בגרמנית מספר שהם אוהבים מאוד. יש כאלה שמנגנים להם בחליל ובכינור ויוצרים איתם קשר דרך התרבות ששניהם גדלו עליה. בשביל האנשים המבוגרים זה הרבה". 
אריקה גל באה מבית דובר רומנית, אבל כיאה לבת אירופה הקוסמופוליטית היא למדה בגן דובר גרמנית. כך הפכה שפה זו למעין שפת אם, והיום נוח לה לשוחח עם לורנץ דווקא בשפה הזו. ובכלל נראה שהקשר העמוק אינו נובע מהשפה בלבד.
"אני יכולה להגיד לך שאני מאחלת לכולנו בני נוער כאלה", מחמיאה גל ללורנץ. "אני לא יודעת איזו מילה להגיד כדי לא להגזים, אבל הם נהדרים: צנועים, לא רוצים שום דבר, רק לתת. הם לא כאלה שיבחרו מיד את הכיסא הכי נוח לשבת עליו בבית כמו שאחרים עושים".

אולי התרשמותה העמוקה של גל מהמתנדבים הגרמנים לא נובעת בהכרח מהחינוך הגרמני המשובח, אלא משום שמתנדבים אלה נבחרו בקפידה רבה. בסך הכול במסגרת "אות הכפרה" מתנדבים כיום 25 אנשים במסלול של שנה. עוד כמה מאות, ביניהם גם פנסיונרים, מגיעים לתקופות קצרות יותר.

אות הכפרה שולח מתנדבים ל-14 מדינות שונות, בין היתר לאוקראינה, רוסיה ופולין. הארגון מסייע לבני הסינטי והרומא ("הצוענים") וכמו כן שולח מתנדבים לניצולי שואה באמריקה. אך הנסיעה לישראל היא גולת הכותרת. יש מאות בקשות בשנה על 25 המקומות הפנויים. בארגון היו שמחים להרחיב את השורות, אך עלות המחייה של מתנדב בישראל היא יקרה.
לומדת לאהוב את ישראל
אחד האנשים המעורבים בנושא המתנדבים הגרמנים הוא דוד ויצטום, עיתונאי הערוץ הראשון וחבר המועצה הציבורית של "אות הכפרה". "המטרה של הארגון היא לא רק להציג פנים אחרות של גרמניה אלא להיות גרמניה אחרת", הוא מסביר.

"זו פעילות סמלית, להראות סימן של רצון טוב זה לתת סימן שהחברה היא חברה אחרת. יש לפעילות יותר משמעות תיאולוגית~פילוסופית מאשר משמעות פסיכולוגית של כפרה". ויצטום מסביר כי התופעה של ההתנדבות בישראל צברה תאוצה בתחילת שנות ה~70 בעקבות תקופת מרד הסטודנטים.

"צעירי 68', שמרדו בחברה שלהם במערב גרמניה, ראו את החברה שלהם כחברה שלא התמודדה", מסביר ויצטום. "באותה תקופה ההערכה לישראל התבטאה בכך שהרבה מאוד הגיעו להתנדב בקיבוצים". ויצטום מבקש לשים את ההתנדבות ב"אות הכפרה" גם בהקשר רחב יותר של התנדבות בעולם:

"יש הרבה מאוד צעירם מכל העולם, כולל מישראל, שמתנדבים בעולם השלישי. הנושא הזה של התנדבות והגשמה קיים גם במדינות אחרות, אלא שכאן אתה מתנדב ורוצה לעזור כאות לכך שהחברה שלך השתנתה".

עד מתי הפעילות של הארגון תהיה רלוונטית?
"ב~1978 היה טיול שלהם לשכם, נזרק עליהם מטען צינור ואחד מהם מת, אחרים נפצעו קשה, והם לא ידעו אם להמשיך את הפעילות הזו. הפעילות יכולה להימשך עוד הרבה מאוד שנים, זה לא דבר זמני בלבד. אתה לא צריך להיות דתי מאוד כדי לחשוב שאחרי הלימודים ולפני שהקמת את המשפחה כדאי להראות אותות של רצון טוב. לאו דווקא כפרה, אלא פיוס ותקווה לעתיד טוב יותר.

"יש בזה משהו גרמני מאוד ויש בזה משהו נכון מאוד". ואם צריך עוד הוכחה ליחסים המלבלבים בין שני העמים, ויצטום שותף בימים אלה לפרויקט חדש. כחבר בהנהלת "קרן העתיד" הוא התחיל בפרויקט של מתנדבים ישראלים שייצאו לשנת שירות בגרמניה כמתנדבים.

גם מדבריה של לורנץ נראה כי שני העמים בשלים למשלחת כמו זו שמתכנן ויצטום. לפחות במישור היחסים הבין~אישיים הכעס והטראומה לא נוכחים. היא מספרת שבכל חודשיה בישראל רק פעם אחת, באוטובוס, שאל אותה מישהו באיזו שפה היא כותבת הודעת טקסט. הוא קם בזעם ועבר מושב כאשר אמרה לו שהיא כותבת בגרמנית.

עד שתסיים את השנה ללורנץ יש עוד רשימה של מקומות שהיא רוצה להספיק לבקר בהם בארץ. כמו גרמנים רבים בגילה שמבקרים בישראל אין מקום שהוא מחוץ לתחום. היא מבקרת ברמאללה, בית לחם וחברון. גם לג'נין היא רצתה לנסוע לאחרונה, אך הרצח של ג'וליאנו מר הרתיע אותה.

את ישראל היא לומדת לאהוב, מסתגלת לאמוציונאליות של הדיבור. לנהיגה הלא משובחת על הכביש היא עוד לא הספיקה להתרגל. בתחום המזון חומוס היא לא אוהבת, אבל פיתות כן. גם מצות לא. בפסח האחרון היא כבר נהגה במנהג מקומי מקובל: קנתה פיתות ואחסנה בפריזר.  באדיבות מעריב צילום נועם שרון.

עבור לתוכן העמוד