צעירים מבית שמש מאוהבים ומכבדים מתנדבים מגרעין בינה
הגדל


17 צעירות וצעירים מתל אביב, המתגוררים בווילה אחת בבית שמש, פועלים בבוקר בבתי הספר בשכונה ואחר הצהריים במועדוניות ובמתנ"סים. התנדבות, סולידריות, ערכים, תרומה לקהילה - בסיפור הזה תקבלו הכל ואפילו יותר
את קלישאת התל אביבי האדיש כבר שמעתם, אבל גרעין של 17 צעירים מארגון בינה (מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית), שיצאו לבית שמש מתל אביב ונמצאים בה כבר כארבעה חודשים - רוצה להוכיח אחרת.

כינסנו ארבעה מהם לשיחה על אידיאלים, תדמית, חינוך ומעורבות. הארבעה, כולם בני 18, הם אביחי סזגר, יפעת כהן-שני, אבינועם בלומנטל ושי מערבי. 17 הצעירים פועלים בשכונת גבעת שרת בבית שמש, הנחשבת שכונת מצוקה, וגרים יחד בווילה אחת. בבקרים הם נמצאים בבתי ספר בשכונה, ואחר הצהריים פועלים במועדוניות ובמתנ"סים.

 
אלימות כמו בסרטים
"אנו חיים בשכונה שרואים בה את הפער ברחוב אחד", אומר בלומנטל. "יש וילות, ולצדן חיים אנשים מתחת לקו העוני". כל אחד מהם חונך כיתה שלמה. כהן-שני: "אני, למשל, נמצאת בכיתה ב', וחוץ מזה שאנחנו פועלים בתור צוות בבית ספר, עושים הפסקות פעילות, אני גם חונכת בכל שעה ילד אחר, עוזרת למורה ומוצמדת לכיתה. בצהריים אני במועדונית ושם אני ממש מדריכה וכל האחריות מוטלת עליי. אני אוספת את הילדים, מקבלת הורים ומעבירה שיעורים".
 
מערבי: "אנו גם עוזרים בשיעורי בית ועושים קורס הדרכה לילדים הגדולים יותר".

"לבוא למקום חדש, במיוחד מתל אביב, זה מורכב מאוד", מוסיף סזגר. "אצלי בבית הספר יש ילד שהיום העיפו אותו כי הוא היה ממש בעייתי. הייתי היחיד שהצליח לדבר איתו בבית הספר. החליטו בסוף להעביר אותו לחינוך מיוחד".
 
כהן-שני: "יש הרבה ילדי רווחה, שרואים שהחינוך שלהם לא משהו. יש מקרים שאני עובדת עם ילדים ואני בהלם שהם מתנהגים ככה. מקללים, הולכים מכות, מדברים בצורה בוטה. המנהל הבהיר לנו בהתחלה שזה בית ספר של ילדים במצב סוציו-אקונומי נמוך".

לדבריה, היא נאלצה לא אחת להפריד במקרי אלימות. "לרוב זה שני ילדים שמתקוטטים, ומסביבם ילדים שמחממים. אסור לי לגעת בילדים כי אם אפריד ביניהם עם יותר מדי כוח, זו בעיה. קרה לי פעם אחת שילד מקסים פתאום השתגע, התהפך לו משהו בראש, והוא התחיל לבעוט בי. הצמדתי אותו אליי כדי שיפסיק לזוז. אחרי זה הוא בכה שעות. אבל מקרים כאלה רק מחזקים אותי בעבודה".

אבל הקשיים האלה אינם השיא שהצעירים חווים. באוקטובר, חודש

לאחר שהגיעו לעיר, נתקלו באלימות קשה יותר. "שני בנים ובת מהגרעין הלכו בשכונה הסמוכה למקום מגורינו", משחזרת כהן-שני. "הגיע בחור, התחיל לדבר איתם וקרא להם לעצור. הוא רצה את מה שהם קנו והם לא נתנו לו.

"הוא שרק ופתאום שישה חברים שלו, כמו מהסרטים, יצאו מהשיחים. שני הבנים מצאו את עצמם מהר מאוד על הרצפה. אחד פתח את הראש. הבת נשארה בהלם כמעט שבוע. הם חזרו רועדים, הלכו למיון ונתנו עדות במשטרה".

"זה מראה כמה האוכלוסייה פה צריכה אותנו", אומר אבינועם, שהיה אחד מאלה שספגו את המהלומות. "עצם המקרה לא נעים, אבל לא באנו לשחק, באנו לעזור".

יפעת: "מירי השכנה נותנת לנו אוכל, ובכלל מדובר בעיר עם אנשים חמים, שרוצים לתרום ומעריכים".
אין גב למורים
כולם אידיאליסטים ונחושים לשפר את מצב החברה, ובמקביל יוצאים נגד תדמית התל אביבי האדיש. "אצלי במתנ"ס יש 120 חניכים שפועלים, והם ממש בגישה של לצאת מהאמירה הזאת של הבועה התל אביבית", אומר אביחי. "אישית אני יודע שאף פעם בחיים לא הייתי בבועה המסריחה הזאת, וזה ממש מכעיס אותי שמגדירים ככה את כל התל אביבים".
 
אין בסיס לקלישאה?
יפעת: "אין ספק שתל אביב היא עיר אחרת מכל שאר הערים. אנחנו נראים אחרת, מתלבשים אחרת, רואים עלינו שאנחנו לא מפה. כשאני נפגשת עם אנשים שהם לא מתל אביב, מסתכלים עליי בעין עקומה וזה מאוד לא הוגן. ילדים פה מהשכונה אמרו לי שאני סנובית, צפונית. אני יכולה להבין למה נוצר הדבר הזה, אבל אין בתל אביב רק טיפוס אחד".

לדבריהם, קשיי ההסתגלות בבית שמש היו בעיקר בדברים הקטנים. סזגר: "אתה מגלה איך עובדות פה תחנות האוטובוס, לעומת תל אביב. כאן בשעה תשע אין אוטובוסים. מצד שני, מאוד שקט כאן. כשאני מגיע הביתה אני שומע את הרעש של המקרר".

כהן-שני: "התאהבתי בבית שמש. עיר יפה ונוף מדהים בכל פינה".

הפערים הגדולים יותר קשורים לתחום החינוך. בלומנטל: "בתל אביב רמת החינוך הרבה יותר גבוהה מזו שבבית שמש. ממש לבוא ולחטוף הלם. אם מורה רוצה להעביר חומר ולא יכול לצלם כי אין נייר - זו בעיה. קורה שמורה עובד אינטנסיבית כמעט בלי הפסקות. רואים את זה מהצד. אין מספיק יחס לילדים פה".

כהן-שני: "המחנכות פה מדהימות, אבל אין להן גב. כשמורה מתקשרת לאבא של הילד שמתפרע והאבא אומר לה 'זה התפקיד שלך להעסיק אותו, מה אתה רוצה שאעשה איתו?', למנהל אין מה לעשות, אז משעים את הילד. כמה פעמים אפשר להשעות? המורים משדרים תחושה שאין להם גב ממשרד החינוך".

סזגר: "אם תשווה ילד בתל אביב ממעמד טוב לילד בבית שמש, ללא ספק לילד התל אביבי יהיה יותר סיכוי להצליח בחיים. פה מפסידים ילדים. כשאני חונך מישהו, זאת הרגשה מספקת כל כך. הילד מבין ורוצה להתחיל להשקיע כי הוא שם לב שרוצים להשקיע בו. מתסכל שזה מגיע ממתנדב ולא מהמערכת".
לחזק שכונות מבפנים
על פי ארגון בינה, אחת מהמטרות העקיפות של הפרויקט היא לחזק את הקהילה החילונית בבית שמש המתחרדת, אך אין זו הסיבה העיקרית. בלומנטל: "יש הבדלים תרבותיים בין חילונים לחרדים בדרכי האמונה, ואנחנו כחילונים לא יכולים להיכנס למקום של חרדים. זה לא שאנחנו עובדים רק עם חילונים, לא באנו לכאן כדי לחזק אוכלוסייה כזו או אחרת, באנו לעזור באווירה הכללית בבית שמש".
 

לדברי אורי כרמל (32), מנהל המחלקה הקהילתית של בינה, "זהו גרעין הנחל הראשון של עיריית תל אביב, שיוצא החוצה כקבוצה תל אביבית". לדבריו, מדובר בפרויקט שכונות רחב יותר, שמתקיים גם בערים אחרות. כרמל: "בבית שמש זה התחיל השנה, ובמסגרתו פועל הגרעין שמנסה להעצים שכונה על ידי עבודה משותפת עם התושבים. חברי הגרעין מאוד מסורים, הם גם מאוד רוצים לעשות שירות צבאי משמעותי שמשלב עשייה חברתית, שזאת ההזדמנות בנח"ל".

בנוגע למטרת הפרויקט הכללית, הוא אומר כי "מבחינתנו התפיסה היא של חיזוק המוסדות או הרשויות. אנחנו לא מנסים לייצר שום דבר שהוא שלנו. בנוסף, אנחנו מנסים לחזק שכונות מבפנים ומנסים לייצר גרעינים שיישארו בטווח הרחוק יותר.

"בינה שמה דגש משמעותי על הזהות היהודית בהיבט של תרבות חילונית. לא בהכרח כמקור סמכות, אלא כהשראה. מנסים לחנך לסולידריות".

מלבד האידיאלים המשותפים, מדובר בנערים בעלי דעות שונות ורצונות שונים. איך מסתדרים כולם בבית אחד?
בלומנטל: "שמו אותנו יחד, 17 תל אביבים, ממקומות שונים של העיר. שינקין, דיזנגוף, כפר שלם ועוד. יש נקודת מפגש בין העולמות האלה".

כהן-שני: "אביחי ואני היינו באותה שכבה שש שנים ולא החלפנו מילה. זה מצחיק, כי אני מתה עליו עכשיו. אלה אנשים שבחיים לא הייתי מתחברת איתם".

החברים מנהלים אורח חיים מסורתי בבית, שומרים על כשרות ומתחשבים בשומרי המסורת שביניהם. בבית אין טלוויזיה, ורק לאחרונה קיבלו מחשב נייד.

ריצ'רד פרס, מחזיק תיק החינוך בבית שמש, מיוזמי שיתוף הפעולה: "הם עושים עבודה נפלאה. הם מגיעים למצב שהם שותפים בכל הפעילויות בעיר כמעט ומשלימים את החלק הלא פורמלי של ההוראה. אחרי שהגענו לרמות לא פשוטות של אלימות, הפעם יש מהפכה אמיתית.

"בינה בולטת בכמות ובמסירות אין קץ. כשמצליחים לרכז את בני הנוער בפעילויות במתנ"סים ובאירועים, הם לא משתוללים. הצעירים מאוהבים בהם, מכבדים ומעריכים אותם על מה שהם עושים. כשאומרת לי ילדה אתיופית שהיא רוצה להיות כמו אחת המתנדבות זה בשבילי ניצחון ענק".

ממשרד החינוך נמסר: "לא ידוע על בתי ספר ללא נייר צילום. במידה שישנם, נבקש לקבל את שמותיהם והנושא יטופל לאלתר. משרד החינוך, עיריית בית שמש ועמותות בתי הספר משקיעים משאבים רבים במערכת החינוך העירונית. המורים בכל המדינה מתוגמלים באותו ההיקף וזוכים לגיבוי רב מהמערכת. האלימות במערכת החינוך בבית שמש אינה עולה, והיא אף פחותה מהמדדים הארציים". באדיבות מעריב

עבור לתוכן העמוד