למה שאנשים ירצו להתנדב?
13/07/2009
הגדל

פורסם לראשונה ב- ynet מעורבות

הפעם אני רוצה לספר על חברה שלי, שראתה את רשימת המתנדבים הקטנה שכבר צברתי ושאלה אותי בשיא הטבעיות "למה שאנשים ירצו בכלל להתנדב?" באמת, חשבתי לעצמי אחרי שהשאלה נחתה, מה גורם לאנשים לרצות לצאת מהבית ולהתנדב? אני כמובן לא מתכוונת רק לפרויקט שלי, אלא לאינספור מסגרות ההתנדבות שפועלות בישראל.

האם המדינה מחולקת לשניים, לכאלה שמתנדבים וכאלה שזה לא מעניין אותם? האם בכל אחד מאיתנו קיים רצון מסוים לעזור למישהו אחר, אלא שכל אחר מביע אותו בדרך אחרת? הרי ישראל הוקמה על בסיס התנדבותם של החלוצים שעזבו את כל הטוב והעושר המוכרים להם בארצות המקור והגיעו לכאן בחוסר כל על-מנת להקים את ההתיישבות. בימים האלה ערך ההתנדבות היה ערך עליון, שרק מעטים הצליחו להגשים.

גם בסיפורי הגבורה והמיתוסים שגדלנו עליהם מופיעים אותם מתנדבים חלוצים. חנה סנש, שהתנדבה לצנוח בשטח האויב כדי לסייע בחילוצם של בני עמה, היא רק דוגמה אחת לסיפורים הללו, שלפיהם לפחות מהותה של המדינה היא התגייסות ורצון לעזור.

רק כאן נערך יום התרמה למען עמותה זו או אחרת כמעט בכל שבוע, ואדם לא מוכר מגיע לראיון חושפני בתוכנית טלוויזיה במטרה לגייס תרומות למען מישהו הנמצא במצוקה. ובכלל, המגזר השלישי בארץ, המורכב מעמותות וארגונים שקמו לא למטרות רווח, מפותח מאוד יחסית למדינות אחרות בעולם. היום הגישה של רובנו לפעילות העמותות חיובית, למעט אותן עמותות פיקטיביות עליהן אנחנו שומעים מידי פעם.

 kלמרות הכל, בישראל יש עמותות רבות שעושות עבודה מדהימה למען הקהילה, עמותות בעלות רצון עז להצליח. אולם בהיעדר תקציבים, פעמים רבות הן זקוקות לעזרתם של אותם מתנדבים-חלוצים שיגיעו להפריח את השממה באשר היא.

"אנשים שמתנדבים הם אנשים ערכיים יותר"

אני מאמינה שהתנדבות היא משהו אישי. היא קיימת בכל אחד מאיתנו, וכל אחד מביע זאת בדרך אחרת. לדעתי, היא קיימת כי כך חונכנו בבית ובבית הספר. נכון שיש הרבה אנשים שזה לא מעניין אותם כלל, שעסוקים בעיקר בעצמם, בקריירה שלהם, בלימודים ועוד. אבל גם הם יכולים להתנדב. בעיני גם עזרה לסבתא המבוגרת שלך היא סוג של התנדבות, כי אתה שם רק בשבילה ולא בשבילך.

אבל אני לא נאיבית. לעומת אלה יש המון אנשים שיצר ההתנדבות לא קיים אצלם ועזרה לאחרים לא ממש מעניינת אותם. אני נזכרת איך פעם נסעתי באוטובוס שהיה מלא עד אפס מקום, וכן, כמו בקלישאה הכי מתבקשת, קמתי מהכיסא והצעתי לזקנה שעלתה לאוטובוס לשבת במקומי. אבל בזמן שקמתי התיישבה במקומי אישה מבוגרת, כבת 50 לערך, למרות שראתה אותי מדברת עם הקשישה. כמובן שיכולתי לומר לה את דעתי הנחרצת, אבל העדפתי לעזוב את זה ולשתוק. אולי היא לא ממש תבין מה אני רוצה ולמה אני עושה מהעניין סיפור. הרי גם היא מבוגרת, לא?

מה שאני מנסה לומר הוא שיש סוגים שונים של אנשים. כאלה שאכפת להם, שישלחו לי אימייל ויסבירו כמה הם רוצים לעזור ולהתנדב ובזמן אמת יגיעו ויעשו את המקסימום. הם פשוט כאלה, רואים בכך מטרה ויותר משזה יעשה טוב לילדים זה יעשה להם טוב. ככה הם חיים ובכך הם מאמינים. ויש כאלה שיקראו את הטור, אם בכלל, יהנהנו בראש, אולי יכתבו טוקבק מתלונן וימשיכו הלאה לכתבה הבאה.

אני תמיד אומרת שאף אחד לא יגיע למרכז שלי בניגוד לרצונו. לא נערים ולא מתנדבים. חשוב לי שאותם אנשים שיגיעו ירצו לעזור ולהתנדב כי זה עושה להם טוב. אני הרי לא מחייבת אף אחד להגיע בניגוד לרצונו, והמטרה היא ליצור סוג של אידיליה ולא כפייה. בטח כשמדובר במקום כזה.

חשוב לי לעסוק בהתנדבות כי הנושא הזה נדחק, בדרך-כלל, מסדר היום שלנו. למעשים טובים אין רייטינג ונתינה היא לא משהו שהתקשורת מרבה לעסוק בו. אבל כשאתה מתנדב אתה מקבל אנרגיות וערכים חיוביים. זה נדוש? אז מה. זה גם נכון. ובכלל, לעניות דעתי אנשים שמתנדבים הם אנשים ערכיים יותר. אני בטוחה שכל-אחד מאיתנו עושה משהו למען מישהו אחר, גם אם זה במסגרת עמותה וגם אם זה במסגרת פרטית. לא תדעו עד שתנסו.

שלכם,
מירב

מירב בן ארי, שזכתה בתוכנית הריאליטי "דרוש מנהיג" בתקציב של חמישה מיליון שקל להקמת פרויקט חברתי, מדווחת עליו מידי יום רביעי בטור אישי. הפרויקט, "דרך האתגר", הוא מרכז חינוך וספורט אתגרי שיפעל בנתניה ומיועד לבני נוער בסיכון. לכל הטורים של מירב לחצו כאן

עבור לתוכן העמוד