אירגוני התנדבות לילדים
3/11/2008

פורסם לראשונה בעיתון "התנדבות" בנובמבר 93

מה מסתתר מאחורי שמות כמו: המרכז להתנדבות בעם, עזרה, נוער עולה, אל"י, אלקן, המועצה למען הילד ועלם? מי עומד מאחורי פעילותם? כיצד הם מפיצים אותה? האם קיים קשר ושיתוף פעולה בין הגורמים השונים? מי מתנדב? ולמה?

על כל אלה ניסיתי לענות כשיצאתי לגלות את עולם ההתנדבות בארץ בנוגע לילדים ונוער. בתחקיר שערכתי, כדי לנסות, להכיר וללמוד על גופים אלו, התברר לי עד מהרה, שכל ניסיון להבין את מפת ארגוני ההתנדבות לילדים ונוער או לפצח את קשרי הפעולות ביניהם, נידון מראש לכישלון. בארץ קיימים עשרות אם לא מאות אגודות, אירגונים, יוזמות אישיות, יוזמות קהילתיות, עירוניות מקומיות ואחרות בנושא התנדבות למען ילדים ונוער. גם "ילדים ונוער" הוא מושג רחב. ישנם נכים פיזית וישנם הבריאים פיזית, אך הסובלים ממצוקה נפשית על רקע הזנחה למיניה, ישנה התעללות מינית וישנם ילדים מוכים. ישנם ילדי עולים, שהם קטגוריה בפני עצמה, כך מסתבר. ובתוכם, פירוט נוסף, איך לא?
וכך הלאה והלאה, יריעה רחבה של מצוקות, צרכים, אגודות וארגונים, אנשים שמשוועים לסייע בדרך זו או אחרת.

כדי לעשות בכל זאת קצת סדר בהיצע  פניתי  למרכז להתנדבות בישראל, זהו ארגון גג הפועל כעמותה ללא מטרות רווח ונתמך ע"י משרדי ממשלה שונים. שם זכיתי לעזרתו האדיבה של רפי גוטמן. גוטמן משמש כרכז פרויקטים וממנו למדתי לראשונה שישנה התמקצעות בתחום. הוא פרש לפני שמות ארגונים ואגודות אך בהמשך התברר שישנם גם גופים ויוזמות אישיות מקומיות שאין דרך לאתרם באופן מסודר.

ויותר מזה, גם אם המרכז כבר אתר גוף שכזה אין דרך לחייבו להשתייך למרכז למרות שהוא גוף הגג ברמה הממלכתית, ומייצג את כל הפעילות ההתנדבותית בארץ, כי אין חוק לארגוני התנדבות.
גם אם ה'מרכז להתנדבות' מציע מפגשים לארגונים בעלי מכנה משותף ורואה עצמו "כדבק" ביניהם, השפעתו מצומצמת. זה כמובן מסביר את הפיצול, הביזור והכפילויות הקיימות בשטח בנושא. ובכפילויות יש סכנה העלולה להביא להתערבות שאינה בהכרח המקצועית והנכונה ביותר לילד.

ניקח לדוגמא את אירגון אל"י – ארגון להגנת הילד, המציג את עצמו "כגוף יחידי בישראל העוסק באופן בלעדי בבעיית ההתעללות בלידים בתחומי משפחתם". בתוקף תפקידו לקח האירגון על עצמו להפעיל "קו חם", לתת טיפול מקצועי לפונים, להפעיל מערכת הסברה לילדים ולנוער, לקיים השתלמויות להכשרת מבוגרים ולהפעיל מאגר מידע בנושא. למרות המיומנות הרבה שנצבר באירגון אל"י מודעת ד"ר חניתה צימרין, ראש הארגון, לבעיית הכפילויות. לדבריה, יכול להיווצר מצב בו פונה ילד מוכה לאחד מקווי המצוקה המופעלים על ידי אירגונים אחרים, למטרות ולנושאים אחרים, והם לא בהכרח יפנו אותו לטיפול אצלנו. יותר מזאת, מציינת ד"ר צימרין, שארגונה אינו זוכה לשיתוף פעולה ממשרד החינוך בכל הנוגע לנגישות אל ציבור הנזקקים לשירותיה. זהבה סנה אור, יועצת חינוכית, ונציגת שפ"י – שירות פסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך מגיבה על האשמה זו בהסבר אידיאולוגי של "ניגוד אינטרסים בגישה הבסיסית". היא טוענת שהתעברות אירגון אל"י בתוך בתי  הספר היא "קצרה ולא אחראית, המסר שלהם הוא מסר של פצצה ומטרתה לחשוף מה שיותר ילדים בלי לחשוש שיש אחוז גבוה של ילדים שלא יחשוף את עצמו, ולדבריה, מה יהיה עליהם?". עוד מוסיפה גב' סנה אור, ש"אל"י סגורים בסופי שבוע ואין הכשרה מתאימה לצוות שלהם".

לעומת זאת הגב' סנה אור רואה את עצמה אחראית על נושא מניעת התעללות בילדים ובהסברת הנושא ברחבי הארץ. השאלה היא רק איך היא מממשת זאת באופן "אחראי ומעמיק", כשהיא מועסקת יומיים בשבוע, ולרשותה רק 3 אנשי צוות הפועלים מספר שעות מצומצם. זאת בהחלט תעלומה!

ובכל זאת, כדי להיות הוגנים, צריך לציין שיש גם מקרים של שיתוף פעולה פורה בין הארגונים. אל"י, לדוגמא, מקיים קשר עם מעונות חסות לנשים מוכות ולנפגעי אונס. סיפור הצלחה אחד הוא ארגון "עזרה", המיועד לתושבים דוברי אנגלית. הארגון שהוקם ב-79' ביוזמת הגב' מיכל גוטמן, עובדת סוציאלית במקצועה, שעלתה מזמביה יועד לתרום לקליטה החברתית של דוברי האנגלית בארץ. הארגון הוקם אמנם בהרצלייה על בסיס חזק של יוצאי דרום-אפריקה, אך מאז הצטרפו אליו גם "ותיקים" ופעילותו התרחבה, ועתה הוא מקיף מקומות שונים בארץ. כשהחלה העלייה ההמונית מרוסיה ומאתיופיה יזם הארגון וגם נענה לצרכים הלאומיים התעוררו, וכאן משלבת פעילותו גם בתחום הילדים והנוער. מעזרה כספית, אספקה וחלוקת ציוד לימודי, ביגוד והנעלה. ובתחום הסעד: קרן מיוחדת לנצרכים לצרכים רפואיים, גם למבוגרים. בתחום החינוך פעילה הקרן בעשרה לילדי עולים ולידים נזקקים. הקרן מממנת אנשי מקצוע במרכזי למידה בשכונות מצוקה בת"א ובהרצליה, ובאתרי קוונים בשרון כדי לקדם את הילדים לימודית. היא הקימה מרכזי העשרה ומשחקיה לילדים אתיופיים, מועדוניות למשפחות חד-הוריות עולים ולמשפחות נזקקות בכפר-סבא ובתל-אביב.

"עזרה" פועלת בשיתוף פעולה עם גורמים שונים, אני חייבת לציין שרק שבחים שמעתי על פועלם מארגונים אחרים. מעניין היה לשמוע מהגב' שרה מוזס, שהיא מתנדבת יוזמת בזכות עצמה על שיתוף הפעולה בינה לארגון" עזרה". מוזס, עובדת סוציאלית בהכשרתה, היא הדמות הבלעדית המסתתרת מאחורי נוער עולה. כן יש גוף שלם של פעילות הנעשה ע"י אדם אחד. היא מתמחה בנוער עולה מרוסיה וכשיזמה פרוייקט לשיעורי עזר אימץ אותו "עזרה", ובכך איפשר את מימושו. חשוב לציין שבזכות היוזמות לעולים, זוכה גם אוכלוסיית הנזקקים בקרב ילדי ישראל לעזרה, ובכך מעשה מאמץ למנוע אנטגוניזם בין האוכלוסיה הותיקה לעולים.

מוזס מודאגת מאוד מחוסר התכנון והיד המכוונת ברמה הממלכתית בכל הנוגע לטיפול בנוער העולה. היא עצמה מתנדבת להרצאות בצבא ובעיריות כדי לקדם את הנושא, אך סדנאותיה, היא מדגישה, ניתנות בתשלום מאחר והיא ארגון של אדם אחד אין היא זקוקה לתמיכה כספית גדולה, אך מה על שאר האירגונים? איך הם מגייסים כסף?

מסתבר שהקשת רחבה. כ, יש קרנות, ערבי התרמה, שליחת ילדי בתי-ספר, אך שליחתם "רק אחר הסברה מתאימה", מציינת ד"ר צימרין מאל"י. ו"בעזרה" כל החברים בארגון המנויים על התקשורת הכתובה משלמים תעריף קבוע, שאליו יוסיפו כנדיבות ליבם. ואיך קשור הגוף שנקרא "המועצה למען הילד", לכל הארגונים? מסתבר שהמועצה פועלת כשדולה בתחום זכויות ילדים, בכוון של חקיקה. מאחר ארגון זה מעיד על עצמו כ"מוביל", ניסיתי לברר קשר בינו לגורמים אחרים. גם כאן י ש תחושות של בעיתיות בשיתוף פעולה. במיוחד חסר שביעות רצון בנוגע ליוזמות השימוש בחומר ובידע הנמצא בידי הארגונים, כדי לקדם יוזמות בכנסת. לתערי לא עלה בידי לקבל תגובה מהם בזמן הכנת הכתבה. ופנייתי נותרה מיותמת על המשיבון. גם הבקשות ליצור קשר עם אירגון "אלקן, עלו בתוהו. מה עושה הארגון לשיקום ולקידום נוער ישאר בגדר תעלומה. איך אפשר להיעזר בהם, אם אף אחד לא עונה לטלפון ואפילו המשיבון לא פועל??

אי אפשר לביים כתבה על התנדבות, מבלי להתייחס למתנדבים. ובכן גם כאן יש התפתחות. השינויים החברתיים הכלכליים והתרבותיים משפיעים גם על תחום זה. משנה ההתמקצעות, תהיה התמונה בכל ארגון קצת שונה.

ניתן לומר שכללית גיל המתנדבים ירד. והתחום אינו מאוייש על טהרת המין הנשי. לא רק פנסיונרים בני 60 + ונשים שעיתותיהן בידן. כיום הגברים מתילים לתגבר את שורות המתנדבים, בכמה מהם עד כדי מחצית. בגלל השכיחות של יציאה מוקדמת לגמלאות בחברתנו גיל הפונים הוא בני 40-50, אנשים מקצוע עם רקע אקדמאי.

אם בעבר התנדבו אנשים שגדלו בתוך תרבות שקיימת בה מסורת זו כמו החברה האנגלו-סכסית. ומספר המתנדבים בארץ לא היה כל כך גבוה. הרי שהיום התופעה מאוד רחבה ובארגונים מקיימים ראיונות קבלה ותהליך מיון וניפוי. לאחד מהם יש אפילו רשימת המתנה. נראה שהתנדבות היום כתופעה חברתית היא בהחלט אין!

עבור לתוכן העמוד