קווים לדמותה של רבקה, מתנדבת, ואישה למופת
לזכרה של רבקה יפה, ז"ל. צוות המועצה הלאומית להתנדבות בישראל משתתפת בצערה של משפחת יפה
22/09/2008
לזכרה של רבקה יפה

בחודשים האחרונים של מחלתה הקשה, הקפידה רבקה לברך, בתדירות  רבה, את הברכה  "ברוך אתה ה' ,אלוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו"- חלון קטן על אמונתה העמוקה, על הגישה שלה למחלה הקשה שלה ועל המורשת שלה.

רבקה נולדה בשנת 1932  בפרקנפורט בגרמניה, לבית שנרב. הסבא מצד אמה, לואיס לם, היה אספן יודאיקה בינלאומי ידוע ומכובד עם חנות מוכרת מאוד בברלין ואחר כך באמסטרדם. הוא היה מוכר כתבי יד וספרים עתיקים, מו"ל, וסופר. בין הפריטים הרבים שנשדדו ע"י הנאצים היו כתבי יד מקוריים של אבן גבירול, אבן שפרוט, כתבי שפינוזה, וכתבי- יד וספרים עתיקים ביותר שערכם לא יסולא בפז. הסבא נרצח באושוויץ ב-19-11-1943 יחד עם בתו, הדודה של רבקה , רות לם.

הוריה של רבקה פחדו ממצב היהודים בגרמניה והגשימו את החלום לחיות בארץ הקודש.  הם עלו ארצה בשנת 1933 עם רבקה, בת שנה, ואחותה לאה. כך ניצלו מהשואה וכאן נולדו להם עוד שני ילדים.

בניגוד לרמת החיים שהייתה בגרמניה, הם גרו בצריף בפתח-תקווה. האבא חיים-גרשון, יהודי אדוק, צנוע ובעל חוש הומור, עבד בקטיף בפרדסים- וחי חיי עוני. האמא, חנה, מכרה את מיטב תכשיטיה – ולא דיווחה אף פעם להוריה על מצבם הקשה בארץ. כילדה, רבקה פעם החזירה בגדים משומשים עלובים שקיבלה מקרובים ואמרה לעצמה: "אנחנו אומנם חסרי הכנסה אך לא חסרי כבוד!"

כעבור כמה שנים המשפחה עברה לגור בירושלים- בצפיפות קשה בשכונת נחלאות, "ליד המדרגות". שם העוני היה נחלת הכלל, ושירותים משותפים בחצר היו הנורמה. האמא הייתה קונה נעליים משומשות לילדים בשוק "ומנקה" אותן עם נפט- והילדים שמחו על המציאה. עם כל זה, האמא חנה, תופרת מעולה, והאבא, דאגו שכל ילדיהם יגדלו עם כבוד עצמי, הערכה לדת ולמסורת היהודית, עם נימוסים ,אוזן קשבת ורצון אמיתי לסייע לאחרים- ולא תמורת המצווה שבדבר, אלא כדרך חיים. כך למדה רבקה את הערכים הבסיסיים שליוו אותה כל ימי חייה.

רבקה למדה בבית ספר "חורב". לצד חווית טובות, היו לה  כמה זיכרונות לא נעימים על יחס משפיל של מורות כושלות אחדות שכמעט הרסו את הביטחון העצמי של רבק'לה התמימה. מאידך, ב"חורב" למדה רבקה בעל פה קטעים רבים של התנ"ך והתפילות, וכולנו נהנינו מכישרון זה. מדי פעם, אפילו בדמדומי התרדמת בזמן מחלתה, שלפה שרשרת של קטעי תפילה.  גם החוויות והידידים בתנועת הנוער "עזרא", נזכרו לטוב.

ההזדמנות להתפתח ולהרחיב אופקים הגיעה כאשר הדוד האהוב, יצחק גרוס ,ז"ל, מזכיר קיבוץ חפץ חיים, הצליח לשכנע את ההורים לרשום את רבקה לקבוצת "נוער ארץ-ישראלי" בקיבוץ חפץ חיים במסגרת ארגון "עליית הנוער". כאן, בגיל 14-15, אישיותה החמה והחברתית  הביאה לה חברות ומכרים חדשים רבים מגוונים ומעניינים. היא טעמה בפעם הראשונה את העצמאות האישית, החופש לקרוא ספרים כלשהם, לחדד את אישיותה, ולהתפתח לעלמה נאה ומבוקשת. היה מעניין לשמוע ממנה סיפורים על השתתפותה בהגנה על הקיבוץ במלחמת השחרור. היא העבירה קשר בשפת הדגלים   SEMAPHORE ממרומי מגדל המים של חפץ חיים אל קיבוצים אחרים בסביבה, וכן שמענו על התקפת מטוסים מצריים על הקיבוץ, דווקא כשרבקה הייתה במקלחת.

עם סיום תקופת הלימודים בקיבוץ, החשק להיות עצמאית הביא את רבקה ללמוד בבית חולים ביקור חולים בקורס לאחיות-מטפלות. היא מצאה עבודות שונות כדי לממן את הלימודים, המגורים והמחיה. היא התנדבה להדריך קורס "עזרה ראשונה" במגן דוד אדום. (חניך מצטיין היה בחור בשם חיים קלוגר – לעתיד- חיים יבין). למרות העבודות השונות , רבקה הרגישה שהיא לא מגשימה את מלוא יכולתה, ובער בה הצורך להתקדם בחינוך ובלימוד מקצוע, ואכן השקיעה מאמץ רב ללמוד לבגרות "אקסטרנית" – כדי להתקבל ללימודים אוניברסיטאיים. וכל זה, תוך כדי עבודה כאחות בריאות הציבור (PUBLIC HEALTH NURSE) במרכז הרפואי ("הקטן") של הדסה בבית מזמיל (כיום "שכונת קרית יובל") ובישובי פרוזדור ירושלים.

פרופ' ג'ק מדלי ז"ל, האגדי, מנהל המרכז, שפיתח בתקופה זו את תחום בריאות הציבור בישראל, הכיר באחות הצעירה כמסורה ומוכשרת לעבודה זו, והוא היה לה –לאחות הצעירה- ליועץ מקצועי, ידיד ומגן.  שם גם הכירה ידידים לחיים, כגון נעמי עוזרי ובעלה ד"ר יחיאל עוזרי.

בסופו של דבר, השאיפה הנחושה לקידום עצמי ולהתמקצעות הובילו את רבקה לפנות לתוכנית לימודים אקדמית חדשה ומיוחדת שנפתחה באוניברסיטה העברית בשנת 1959 – בבית הספר לעבודה סוציאלית ,הראשון בישראל. עד אז היו כ-10 עובדים סוציאליים בעלי תואר אקדמי בארץ, ורוב היתר היו בעלי תעודה מהמכון להכשרת עובדים סוציאליים של משרד הסעד. רק כ- 40 תלמידים התקבלו ללימודים אלה באוניברסיטה מתוך מבול של מועמדים מכל הארץ.

ואני, בר המזל, הוזמנתי בשנת 1960 לעלות ארצה כדי להצטרף לצוות מייסדי בית ספר זה ולפתח את מערך הקורסים והוראת המחקר לתלמידי בית הספר לעבודה סוציאלית. שם מצאתי את רבקה החכמה, היפה והיקרה- ובלי היסוס התחתנו באוגוסט 1961. משם הדרך הובילה ל- 4 ילדים, ו- 17 נכדים נהדרים, כולם מתוצרת התכונות הנפלאות והחינוך של רבקה.

לאחר הפסקה מתוכננת לגידול הילדים, רבקה עבדה כעובדת סוציאלית - מדריכה ואחראית על הכשרתן של מטפלות בית בארגון מט"ב, והייתה למנהלת מט"ב בירושלים, אחראית על 150 מט"ביות. לאחר פרישה לפנסיה רבקה עבדה כעובדת סוציאלית בבית שמש במחקר חדשני עם נשים בהריון בסיכון גבוה להפלה. הניסויי היה מרתק ומוצלח מאוד וגרם לרבקה סיפוק רב.

לא די בזה, אלא שבשנות ה-50 של חייה רבקה נרשמה לתוכנית לתואר שני בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, עשתה מחקר אמפירי מעניין מאוד ופיתחה כלי חדשני לניבוי מט"בית מוצלחת – היינו, כלי לבחירת מט"ביות. את התואר השני (ה-MPH ) היא קיבלה באותו טקס בבית הספר לרפואה בו קיבלה הבת שלנו, יעל, את התואר "דוקטור לרפואה".

במשך שנים רבות רבקה התנדבה בארגון "יד-שרה", בסניף בי"ח הדסה בעין- כרם, ומצאה שם ידידות אמיתיות שתמיד דאגו לה, וציפו להחזרתה לצוות. בכלל, כאשת חייל אמיתית, היא עבדה בשקט ובנחישות לתת עזרה לאנשים במצוקה - במתן צדקה, ייעוץ מעולה, תמיכה נפשית או תווך מקצועי יעיל.  
 
בעשור האחרון רבקה התמודדה בגבורה עם מספר מחלות קשות.  היא נהנתה מאוד מהקשר העמוק והאהבה ההדדית עם ילדיה ונכדיה, ועם חברות שהכירה במשך כל השנים. לאחר ניתוח וטיפולים קשים בסרטן, התברכנו במתנה של שנה שלמה של נסיגת המחלה. אך, כצפוי, המחלה חזרה לאחרונה באכזריות. למרות ניסיון הרואי ממש של הילדים , החתנים וכלתנו-בתנו (קרן) לטפל ברבקה בבית , סוג המחלה דרש טיפול  של בית החולים. חשוב לי להזכיר ולהודות לדליה הראל, לאורה לייפר, ולרות נווה- חברות שהיו לעזר רב לרבקה לאורך זמן, ולכל הקרובים והידידים שהתעניינו ושעמדו לצידנו ולצד רבקה בשעות קשות מאוד.

בניסיון לסכם את הערכים העיקריים של רבקה, הייתי מונה: אהבה עמוקה ונאמנות בלתי מוגבלת למשפחה ולחיי משפחה- הקרובה והמורחבת, רצון להיות לעזרה לזולת בלי לחפש כבוד, אמונה חזקה בדת וביהדות, אמונה בחשיבות החינוך וחינוך עצמי בכל שלבי החיים, ואהבת ארץ ישראל ועם ישראל. 

אני אישית מסתכל על החיים כהלוואה קצרת מועד- שאנו, כולנו, נצטרך להחזיר יום אחד. להלוואה זו יש לשלם ריבית – והריבית היא "מעשים טובים" או "תיקון עולם". כלומר, עלינו להשאיר את העולם קצת יותר טוב ממה שהיה כשהגענו. רבקה החזירה הרבה, הרבה, "ריבית"-מעשים טובים, והשתמשה בחיים שלה בצורה מעולה ומוצלחת ביותר.  דוגמה מצוינת לאחרים.

במשך כל השנים, ובמיוחד בזמן המחלה של רבקה - הייתה לה ולי, חוויה והנאה מאוד מיוחדת לזכות לאהבה טהורה מהילדים שלנו (ומבני זוגם והנכדים) - קיומו למופת של  "כיבוד אם ואב". אישיותם של הילדים, שירשו לרוב ממנה,  מוכיחה  שרבקה  לא ממש נפרדת מאתנו. הזיכרונות, הערכים, החינוך, ההרגלים, התכונות, הרוגע והאישיות החמה שלה - ילוו אותנו כל החיים ובמשך הדורות.

יהא זכרה ברוך.

עבור לתוכן העמוד