יש מקום לאופטימיות בהתנדבות
21/09/2008

חברה בה כל-כך הרבה בעלי מקצועות חופשיים נרתמים למען הקהילה והסיוע לזולת, היא לא חברה אבודה. להפך. עורכת עיתון מלכ"ר בתנופה חזרה מלאת מחשבות מכנס "התנדבות 2010"

הרשו לי לשתף אתכם בתחושות אישיות. כעורכת העיתון "מלכ"ר בתנופה" מאז יום הקמתו, וכמי שעושה את עבודת הנמלים השבועית – מלקטת ידיעות רלוונטיות, אוספת תמיכות ותקציבים, מתקשרת לגורמים המתאימים ולבסוף עורכת הכל לעיתון שאתם מקבלים בתחילת כל שבוע -  יוצא לי להשתתף לא פעם בכנסים מקצועיים.

אני בוררת אותם, בדרך-כלל, בקפדנות. מחפשת רק את הכנסים שיכולים להתאים למגוון רחב ככל האפשר של קוראי העיתון ומנסה להתאים את עצמי לצרכים המגיעים מהשטח (וזה המקום, אולי, לומר יישר כוח לכל אלה שמתקשרים, מביעים עניין, מבקשים הבהרות ושואלים שאלות. לאלו שלא – אתם תמיד מוזמנים להתקשר או לשלוח אי-מייל).

כך או אחרת, השבוע הזדמנתי לכנס התנדבות נוער 2010. דיווח מפורט עליו בוודאי כבר ראיתם בעמודים הראשונים. נכנסתי לסדנא מקצועית שעסקה בנושא הפופולרי "התמקצעות בעולם ההתנדבות". בשבועות הקרובים, מן הסתם אסכם במאמר אחד את הרעיונות המרכזיים שהשמיעו שם האנשים (ואתן להם את הקרדיט המתאים, כי מגיע להם), אבל לא זה העניין.בעבודה השוטפת של עורך עיתון, המתבצעת תמיד תחת לחץ, קצת חוסר אמון והרבה ציניות, לא יוצא לעיתים להכיר "אחד על אחד" את האנשים בשטח. הידע שנאסף לעמודי העיתון מגיע פעמים רבות ממנהלי הארגונים, אנשים "מטעם" או דוברים מקצועיים, ואילו אנשים הנמצאים בשטח ומתמודדים עם אתגרי היום-יום, נשארים מעט עלומים. לפחות עבורי. דווקא שם, בסדנא באשקלון, הם יצאו מאלמוניותם הזו.

בחדר הסדנה ישבו (רשימה חלקית בלבד): ד"ר לביולוגיה, עוד ביולוג, מספר מפקחות ממשרד החינוך, כמה רכזי מחוייבות חברתית בבתי ספר, עורכת דין ומהנדס גרעין (!!!). כמעט כולם, אולי אפילו כולם, היו אקדמאים. הם היו בני עשרים וקצת, בני שלושים וקצת, בני ארבעים וקצת ונדמה לי שאפילו ראיתי בני חמישים וקצת. הם דיברו על אידיאלים ועל הגשמה, אבל תיבלו הכל בהבנה מפוכחת של המציאות, והם רצו ללמוד יותר, להבין יותר, לדעת יותר, להתמקצע.

הנושאים עליהם דיברו אמנם נשארו, לטעמי, ברמה הבסיסית של הדיון, מה כבר אפשר להספיק ב-45 דקות, אבל בכל זאת יצאתי מרוצה. לא כי למדתי הרבה דברים חדשים, אלא כי ראיתי מגוון רחב כל-כך של אנשים, אנשי עשיה, שהיו יכולים להרוויח יותר במגזר הפרטי ולעיתים אפילו נלחמו במוסכמות חברתיות ("כל הכבוד, אבל איזה פראייר אתה"), ובכל זאת בחרו בעשייה למען החברה. הם לא היחידים, זה בטוח. עולם האירגונים הרי מלא באנשים טובים שבחרו מתוך הכרה לתרום ולעשות למען החברה, אבל הם מילאו אותי באופטימיות.

בחברה נהנתנית ואנוכית, שבה הפער החברתי גדול והשסעים הולכים ומעמיקים, עורכי דין, ביולוגים ומהנדסי גרעין שבוחרים לעשות קריירה למען החברה, הם אנשים פורצי דרך שמדגישים עד כמה העשיה הזו חשובה ומשמעותית לעתיד של כולנו. מפקחות, רכזי מחוייבות וצעירים בני עשרים פלוס, שבוחרים לעזוב הכל ולהגיע לאשקלון (איזו החלטה אמיצה לעשות כנס גדול כל-כך באשקלון) כדי ללמוד  משהו על עולם ההתנדבות והעשיה למען החברה, הם אנשים שמוכיחים כי יש לנו עתיד ושהתמונה החברתית לא אבודה בכלל.

בכנס זה היו בסביבות 500 איש, שהגיעו מכל רחבי הארץ. האולם היה מפוצץ. המארגנים היו מרוצים: "ידענו שהכנס יצליח", אמרו לי בחיוך, "אבל לא הערכנו עד כמה". והאמת היא, שההצלחה של מארגני הכנס היא למעשה ההצלחה של כולנו. כי חברה שבה כל-כך הרבה אנשים אקדמים ובעלי מקצועות חופשיים רוצים להתמקצע בתחום הנתינה ומוכנים להתאמץ לשם כך, היא לא חברה אבודה, להפך. היא חברה שיש לה עתיד. עתיד ורוד. ואלו חדשות משמחות.

עבור לתוכן העמוד