הדרך להחלים מתחילה בחיוך
הגדל

"מה הדבר הכי חשוב בחיים יעל?" שאלתי. "ליהנות ?! וגם לדאוג לעצמך!" היא ענתה יעל היא אחת מארבעים ילדים חולים במחלות נדירות ונפגעי טרור שירדו לאילת לכבוד חג פורים יחד עם עמותת "הקו המאחד".

הכירו את יעל, ילדה מקסימה בת 11, פנים שמנמנות, עיניים חומות גדולות, שיער דליל, נחמדה וחברותית. אם הייתם רואים אותה לפני שנה, היא הייתה נראית שונה לגמרי. היא הייתה ילדה רזה מאוד עם קרחת. ליעל יש גידול סרטני במוח, אם תעבירו את היד על הראש תוכלו גם להרגיש את זה. בתקופה שבה היה לה קרחת היא ניסתה להימנע מללכת ללכת לבית ספר, היא לא רצתה שייראו את הקרחת. לפעמים היא מגיעה לבית הספר ולפעמים רואה את הנעשה בכיתה באמצעות מצלמת וידאו שהותקנה שם. "אני יושבת בבית ורואה כל מה שקורה בכיתה. ברגע שהמורה מסתובבת, אמא שלי ואני רואות את זה ונקרעות מצחוק" סיפרה לנו יעל. בהזדמנות אחרת שאלתי שוב את יעל "מה הדבר הכי חשוב בחיים? בריאות היא ענתה הפעם. "אז נכון שזה לא כל כך נורא שקיבלתי ציונים נמוכים באוניברסיטה?" שאלתי. "כן, זה לא נורא. על דבר כזה לא בוכים, בוכים על בדיקות MRI וכאלה".

הכול התחיל מכרטיס ביקור

את ישראל וגיל מעמותת "הקו המאחד" הכרתי לראשונה בטקס הענקת תעודות על תרומה במלחמה. במהלך הרצאה על שיתופי פעולה בין עמותות, הם הגישו לי כרטיס ביקור צבעוני ויפה, אני כיאה לסטודנטית מן המניין, חתכתי חתיכה מהדפדפת וכתבתי "מיכל שוקרון, סי"ור קול קורא" סטודנטים לשינוי ומודעות חברתית. בהפסקה עברתי ליד המחשב vנייד שלהם, שהציג קליפים מפעילויות שהם עשו. זה הזכיר לי את הפעילויות שהיו לוקחים אותי ואת אחותי יעל ז"ל, שנפטרה לפני שלוש עשרה שנה ממחלת הסרטן. גיל הוא בחור חילוני, וישראל נראה כבחור ישיבה "לאן אתם נוסעים?" שאלתי. התשובה שקיבלתי הייתה "לאן שתרצי, רק תיזהרי" הם אמרו, "מי שנוסע איתנו, נידבק".

יוצאים לדרך

כחודשיים לאחר מכן, שעה שבע וחצי בבוקר: אלמוג ורפאל מגיעים למכון מור בבני ברק, השומר כבר מכיר את כולם, אני עדיין לא. הטיול הזה כבר הפך למסורת, סיפר לי השומר. יעל מגיעה עם זר פרחים גדול, "זה בשבילך ישראל, רציתי להגיד לך תודה". ישראל שיינפלד יו"ר העמותה, בחור צעיר כבן 30 , מארגן נסיעות לאילת כבר 8 שנים, לילדים ונוער במצוקה: חלקם חולים במחלות נדירות, חלקם על כיסאות גלגלים וחלקם יתומים מאב או מאם כחלק מפיגועי טרור. כולם עולים על האוטובוס. גם את יעל הוא אימץ באופן אישי. המוטו של העמותה הוא שהדרך להחלים מתחילה בחיוך וכי אין מחיר לחיוך של ילד. תחנה ראשונה- פיקוד דרום, אחר כך דרך רצופה לאילת. לינה בבית מלון, טיולי ג'יפים, ביקור בריף הדולפינים, משחקי ווידאו ועוד הרבה פעילויות והכול במטרה להקל על כאבם של הילדים ולתת להם כוח להמשיך במלחמה המתמדת.

רואים את הקרחת

איך זה להיות חלק מצוות? יעל שואלת. ושוב משתפת אותי באהבתה הגדולה לישראל, "אני פשוט מעריצה אותו" היא מספרת לי איך היא אוהבת לישון בזרועות שלו "הוא רזה כזה, והבטן רכה, זה כמו מיטה, אני ישנה בזרועות שלו ומרגישה כמו תינוקת" אומרת יעל ומגחכת. מתחילה לקפוץ על המיטה ועוצרת, ושוב קופצת על המיטה עוצרת ואז אומרת "מישהו פעם אמר לי, שבכל מבוגר יש ילד, ובכל ילדה יש אישה קטנה" אומרת ומתקדמת בהליכה אצילית לכיוון המראה. יעל תמיד דואגת לעשות פן, לסדר את השיער ולהתלבש יפה. על הראש כבר אפשר לראות ניצני קרחת, היא עדיין לא יודעת שהמחלה חזרה, מבחינתה היא עושה סדרה של טיפולים שיגרתים. רציתי לספר שהיא לא צריכה להתבייש בקרחת, התחלתי לספר לה על ילדה שחלתה בסרטן. ושביום הראשון שהיא הגיעה לבית הספר, היא נכנסה לכיתה וישר שאלה "אתם רוצים לדעת מה יש לי מתחת לכובע?" והראתה לכולם את הקרחת שלה. אך היא מייד עצרה אותי, "אפשר לא לדבר על זה?" היא שאלה והעבירה נושא. "אני לא מאמינה שאני לא ישנה עם אמא שלי היום, אני תמיד ישנה עם אמא שלי"." נכון שאני אמיצה?", "ידעתי שיהיה לי קשה לישון בלי אמא שלי, אבל נתתי לה ללכת", "נכון שאני אמיצה?".

"כנראה שיש ישות עליונה"

יעל מתחילה שוב טיפולים כימותרפיים אך לא יודעת שהמחלה חזרה, מזל בת 26 חולה סרטן בבלוטות הלימפה למחלה שלה- כבר אין טיפול, הרופא של פטו אמר לישראל לפני 7 שנים "תעשו לו מסיבה גדולה, כי אין לו עוד הרבה לחיות, אולי חודש". "כנראה שיש ישות עליונה אומר ישראל, בעוד שפטו בן 17 יורד מהאופנוע של חבר שלו, נכנס עם קביים למלון, בלי רגל, ועם גוף שרירי. לפטו יש גידול, לאחר 22 קטיעות ברגל הבינו כי גם במקרה שלו אין טיפול למחלה.

ניסינו להבין מה השיקולים בלספר לילד במה הוא חולה, והאם לספר לו במידה והמחלה חזרה.

האם לספר לילדה במה היא חולה? האם לספר שהמחלה חזרה?

השאלה מה לספר לילד החולה מעסיקה הרבה הורים לילדים חולים. ניסינו לקבל תשובה לשאלה מפולט שוקרון, אמא של מורן ז"ל שמאמינה שהכול תלוי בכוח שטמון בילד. היא מספרת על מורן שחלתה בסרטן בגזע המוח. "בבית לא הזכרנו את המילה סרטן, אמרנו גידול. הסברנו שגידול זה גוש, שגודל וגדול וגודל ואם לא עוצרים אותו הוא יכול לתפוס הרבה מקום בראש. כל הזמן אמרנו שצריך לחסל את הגידול הזה." בשביל מורן סרטן זה מוות, "אם תמשיכי לעשן יהיה לך סרטן" כך אמרה לפולט. עד שיום אחד בבית ספר ילדה אחת אמרה "אל תציקו לה היא חולת סרטן", ומורן ענתה בזעם "מה פתאום סרטן?! על מה את מדברת מי חולת סרטן? באותה תקופה גם התחילו כתבות בטלוויזיה על ילדים חולי סרטן. באותו היום החליטו לספר למורן במה היא חולה "יש לך סרטן ואת תנצחי את המחלה. ילדים מנצחים את המחלה, יש להם יותר כוחות".

הכול תלוי בכוח של הילד אומרת פולט, יכול להיות שלילד אין כוח להילחם. לספר לילדה שהמחלה חזרה יכול להביא לאובדן תקווה, אבל בכל זאת חשוב להגיד בכדי לקבל כוחות ולהילחם. לסיכום מחליטה שזה לא פיר לא להגיד, זה הגוף שלהם, הם צריכים להילחם. צריך להגיד להם מה קורה ולתת להם מלא תקווה, שאנחנו חזקים ואנחנו ננצח. כשהמחלה חוזרת להסביר לילדים שזה "קטן עלינו" ועוד פעם נחסל אותו.

גאון על סף שיגעון

עם מנדי בן השמונה היה קצת קשה לדבר (ואפילו קצת מפחיד) כל ניסיון להתקרבות היה כרוך בקבלת מכות, איומים, סטירות ויריקות בפנים. מי שהחליט שהוא מוכן לסבול את המכות הללו והחליט בכל זאת להתקרב, גילה ילד חכם מאוד, יש שאומרים שהוא גאון על סף שיגעון. כששאלנו את מנדי מה זה הכתם החום שיש לו על היד, הוא חיכה כמה שניות ואז סיפר לנו כך : "הייתי רק בן שנה, אבל אני זוכר את זה טוב", חיכה עוד כמה שניות והמשיך לספר "שכבתי ליד אבא שלי והכנסתי את היד שלי לחשמל". חלק מהיד נשרפה, הציפורן ביד השנייה נפלה לצמיתות. הוא הוסיף וסיפר שהילדים האחרים חושבים שמה שיש לו ביד זה מגעיל, אבל לאחים שלו זה לא מפריע. שרית דודתו, שהגיע לעמותה כמתנדבת, מספרת ההתחשמלות כנראה גרמה לו לאיזה קצר במוח. מנדי חולה במחלת האפילפסיה, בוקר וערב יש לו התקפים. הוא לוקח כדורים שנותנים לו הרבה אנרגיות וכוחות, אם תעשו איתו תחרות קפיצות הוא לוקח בגדול. הבעיה שמנדי לא רץ הרבה, ולא קופץ הרבה. את כל האנרגיות שלו הוא מוציא דרך הידיים באופן אלים. החלטתי להתקרב למנדי, לאחר מלחמת התשה שבה רצנו, קפצנו ופרקנו אנרגיות בשאגות היינו מוכנים (כמעט) לתקשר. שאלתי את מנדי אם הוא מתגעגע לאמא שלו הוא כרגיל ענה "שתקי!" ואז הוסיף "סתמי" ושם אצבע משולשת על הפה, "ולאבא שלך את מתגעגע?" "הכי בעולם הוא שאג". הוא נח לכמה רגעים ואז שאל "מה זה תוח..? נו החייל שפגשנו אתמול, אמר את זה אתמול? וגם אבא שלי סיפר לי על זה. "מה זה תותחנים התכוונת?" ניסיתי להסביר לו קצת מה זה תותחן ומה זה טנק ועל ההבדלים ביניהם. הצבעתי על נתן, הצלם הצעיר שהיה בחיל שיריון, מנדי לקח לי את היד והלכנו לדבר עם נתן. מנדי שאל שאלות והצלם שמח לענות לו. זאת הפעם הראשונה שראיתי את מנדי מתקשר עם מישהו באופן שהוא לא אלים.

ילדים נפגעי טרור

שישים אחוז מהילדים במחנה השנה היו ילדים יתומים, מאב או מאם. ארגון הקו המאחד החל את הטיפול במשפחות נפגעות טרור בשנת 1999, בעקבות גל אירועי האינתיפאדה, כאשר חיילים ואזרחים נפגעו ומשפחות שלמות נהרסו. הוחלט להקים ועדה אשר תטפל באופן ישיר במשפחות נפגעי הטרור. בניגוד להרבה עמותות אחרות "הקו המאחד" בנויה בעיקר על תרומות ורוח התנדבותית וזה כולל את המנכ"ל והיו"ר, שעובדים שעות נוספות ללא שום תמורה כספית. העבודה עם ילדים יתומים ונפגעי טרור היא עבודה מסוג שונה, "המחלה" שלהם מוסתרת. כששאלנו את חי, אחד הילדים, איך הוא הגיע לקו המאחד הוא סיפר לנו "שכשהוא היה קטן, אמא שלו הלכה לקנות לו הליכון ונהרגה בפיגוע". נראה כי הרבה ילדים נושאים על עצמם את האשמה כבר מגיל צעיר על מות הוריהם. את אותה תחושת אשמה ניתן גם היה לראות במקרה של יצחק לוריא שסיפר לנו כך "אמא שלי נפצעה בפיגוע באוטובוס בעמנואל ומתה" "היא הלכה לקנות לי מכנסיים כשהייתי בן שלוש, וירו בה בכל מיני מקומות בגוף". "בבית יש לי כל מיני אוטובוסים, יום לפני שאמא קרן נהרגה היא קנתה לו אוטובוס צבעוני מזמר".

יש לי תרופה שמפסיקה עצב

ישראל יו"ר העמותה מעוניין להמשיך את הטיפול בילדים גם לאחר המחנה, הוא רוצה לדעת מהם הקשיים של הילדים ומהן משאלות הלב שלהם. זאת הוא עושה בעזרת "מבצעים" שונים. ביום השלישי למחנה, הילדים חוזרים מטיול בריף הדולפינים ומגיעים ישר לבית מלון, שם עושים את המבצע הראשון- מחלקים לכל ילד דף ועט כל אחד צריך לרשום על הדף את הסיפור שלו והסיבה שבגללה הוא נמצא בעמותה. שירן בת ה-17 התעקשה לא לכתוב, הלכנו הצידה. "לא יכולה לכתוב, זה קשה לי להיזכר בזה", שירן חזרה ואמרה. אמא שלה נפגעה בשני פיגועים שונים, כפעם הראשונה ששירן שמעה שאמא שלה נפגעה בפיגוע, היא התעלפה מייד. "הכי כואב לי שאני מדברת עם אמא שלי, אבל אני לא ממש מדברת איתה, היא שוכחת דברים מאוד מהר ולא ממש מרוכזת" סיפרה לי והמשיכה לבכות. "למה היא בוכה?" שאל מנדי בן השמונה, "כי עצוב לה בלב" עניתי. "יש לי תרופה שמפסיקה עצב" הוא לוחש. "רק רגע, אני רק מסדר פה כמה דברים", מנדי הולך לכמה דקות. כאשר הוא חוזר הוא שולף מאחורי גבו שקית פופקורן והתחיל לשיר בלחש "אם תחייך, הכול יסתדר.. עם שימחה בלב, הכול יסתדר".

מבצע אחר של העמותה נקרא "מבצע האריות". המבצע הזה עוזר לילדים להוציא את מה שהם מרגישים בפנים, החוצה. הילדים צובעים אריות מגבס, אחר כך במשרדי העמותה מצמידים לכל אריה את הסיפור האישי של הילד. רון, נער בן 16, צבע את כל האריה שלו באדום, בחזה של האריה הוא צייר לב וסכין בתוכה ואף הוסיף לאריה דמעות. רון הוא נער עקבי, בשנה שעברה גם כן צבע את האריה שלו באדום והוסיף אוטובוס שרוף ודמעות בעיניים. כשרון סיפר לנו את הסיפור שלו הוא רשם שאמא שלו נהרגה בפיגוע באוטובוס לפני מספר שנים.

אודות המתנדבים?

"אמרתי לך שהשנה אני אביא מתנדבים אחרים", אמר ישראל בישיבת סיכום המחנה. המתנדבים השנה היו מסוג שונה- צעירים אידיאליסטים ואחראים, אשר הגיעו במטרה אחת- לשמח את הילדים. בין פעילות לפעילות היה אפשר לשמוע אותם משוחחים ביניהם עד השעות המאוחרות של הלילה על אחריות חברתית, על ההתנתקות, על הדת ועל משמעות החיים. אז אין ספק שה"קו המאחד" הצליח גם לאחד בין אהרון ונתי- תלמידי ישיבת הכותל, לבין שירה- נערה חילונית בת 17 מרמת הגולן. הוא איחד בין עודד, בחור דתי בן 23 שזה עתה סיים פסיכומטרי וחולם ללמוד עבודה סוציאלית לבין יאיר- בחור בן 23 מהמרכז העובד בהיי טייק. כל המתנדבים גויסו ע"י סטודנטית מהמרכז הבין תחומי בהרצלייה, המובילה את עמותת "קול קורא" סטודנטים לעשייה ולמודעות חברתית. אחת ממטרות העמותה היא לקשר בין סטודנטים הרוצים להתנדב אך לא יודעים היכן, לבין עמותות כמו "הקו מאחד" המחפשות מתנדבים. בחודשים הקרובים תקים "קול קורא" ירידי התנדבות ברחבי הקמפוסים, אליהם יוזמנו כל העמותות. הסטודנטים יסתובבו בין הדוכנים ויוכלו להירשם להתנדבות בעמותות המתאימות להם.

סוף הטיול

הסוף היה שונה מההתחלה, כמו כל מסגרת- בהתחלה כל אחד פוחד להתקרב, יש את אלה שיותר בולטים ואלה שפחות. לאט לאט כל אחד מביא את האישיות שלו ובסוף יכול להיות שגם נוצרות חברויות. "תכירי! זה אח שלי" אמר לי מנדי וחיבק אחיו הגדול שבא לאסוף אותו. יעל הפריחה בלוני סבון וחייכה, סוף סוף היא רואה את אמא שלה. יצחק לורייא, רץ עם שק של מתנות לחבק את אבא שלו. שמחתי לראות את כולם מחייכים, אבל גיליתי שהחיוך הכי גדול היה עליי

ליצירת קשר עם העמותה: 1-700-50-85-85

עבור לתוכן העמוד