נדבה היא נתינה ללא תמורה. האמנם?
הגדל

לחצו כאן למעבר לכתבה המקורית ב Nana

קורבוס מנדב שתי שאלות על קבצנים והראשונה: האם בארץ זה חוקי לשבת ברחוב ולקבץ נדבות? או שאולי יש חוק המונע לעשות את זה באופן חופשי?
נדבה לקבצן היא צורה קיצונית של אלטרואיזם. סעיף 216 לחוק העונשין העוסק בהתנהגות פסולה במקום ציבורי מסדיר את חוקי המשחק של ענף הקבצנות. הנה החוק כלשונו: "העושה אחת מאלה, דינו מאסר ששה חודשים:
1. מתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי.
2. גורם לקטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנים לפשוט יד או לקבץ נדבות במקום ציבורי, או משדל או מניע לכך קטין כאמור.
3. מתהלך כפושט יד או כמקבץ נדבות, או משתדל להשיג תרומות מכל מין שהוא, והכל באמתלת כזב או מרמה."
סעיף אחר בחוק העונשין קובע כי "הפושט יד או מקבץ נדבות במקום ציבורי בחשיפת פצעים או מומים או בהטרדה, דינו מאסר חודש ימים."
החוק, לכאורה מוזר, הוא מתיר קבצנות כעקרון אך מעניק את הזכות לפשוט יד כמתנת יום הולדת לבני 16 ומעלה ואינו מרשה לחשוף מומים לשם קידום מכירות. הקבצן "הנכון" בעיני החוק הוא מבוגר, בריא וישר שאינו משתמש ב"כזב" לצורך עיסוקו.

כדי להבין את ההגיון שבחוק הזה נאלץ להתעמק קצת במהות השירות אותו מעניקים לנו הקבצנים. אפתח בוידוי אישי: מדי שבוע אני עורך קניות בשוק ובהזדמנות זו אני רוכש שירותי קבצנות מיזמים מקומיים, בנוסף אני רוכש לעיתים שירותים אלו ממי שמספקים אותם לנוחות הנהגים ברמזורים. לאורך השנים ניכרת עליה ברמת השירות ללקוח: הקבצנים נותנים עודף, מספקים את השירות בזריזות ופעם אפילו רכשתי מנוי בצומת שהייתי עוצר בו לעיתים קרובות (נתתי עשרה שקלים, אמרתי שזה לחודש הקרוב ואכן הסכם השירות כובד). סוג כזה של מגע עם קבצנים אילץ אותי לראות את העברת המטבעות כעיסקה לכל דבר ולתהות על מהות השירות שאני קונה.
נדבה לקבצן היא צורה קיצונית של אלטרואיזם (אהבת הזולת). אדם נפרד מכסף לטובת זר שלעולם לא יוכל להחזיר לו. ובכל זאת הקבצנות היא מהמקצועות העתיקים ביותר והנפוצים כמעט בכל חברה. אלטרואיזם בכלל נחשב לחידה עבור ביולוגים. מדוע שמשתתף ב"מלחמת הקיום" יעשה פתאום טובות למתחריו? נתינה ללא תמורה אמורה היתה להיות מוכחדת בידי הברירה הטבעית.

היו שראו באלטרואיזם סוג של "מותר האדם על הבהמה" אבל המחקרים מתעקשים לספק עוד ועוד עדויות להתנדבות גם אצל בעלי החיים. נמצא כי שימפנזים מוכנים להתאמץ כדי לעזור לזר להגיע למקל שהוא מנסה להשיג ללא הצלחה או לפתוח דלת כדי ששימפנזה זר יעבור דרכו להשגת אוכל. בניסוי מעניין העדיפו קופי שימפנזה את קרבתם של בני אדם שהוצגו לפניהם כנדיבים כלפי "קבצן" לעומת כאלו שהוצגו להם כ"קמצנים", גם בסיטואציה בה לא יכלו לצפות לשום תועלת חומרית מה"נדיב". הטבע מספק גם דוגמאות מרשימות עוד יותר של שיתוף באוכל או בעבודה ללא תמורה נראית לעין.
ביולוג ישראלי, אמוץ זהבי, קידם את ההבנה של תופעה משונה זו כשניסח את "תיאורית ההכבדה". כדי לזכות בסטטוס גבוה שמקדם את הסיכוי לזכות בחסדי הנקבות, צריך הזכר להפגין את חוסנו ויכולותיו. דרך בטוחה לעשות זאת היא לסגל מבנה או התנהגות המכבידים על הפרט כדוגמת זנבו הבולט והכבד של הטווס. מי שמסוגל לסחוב משקולת כזו ועדיין להתחמק מטורפים לא יכול להיות חלש. באופן דומה, מי שמסוגל לתת משאבים ללא תמורה מעיד על עושרו ויכולתו. אמוץ זהבי הקדיש עשרות שנים למעקב אחר זנבנים, ציפורים מדבריות החיות בלהקות בהן מתקיימת היררכיה ברורה בין הפרטים. מסתבר כי התנהגויות אלטרואיסטיות כגון התנדבות לשמור בזמן שיתר הציפורים אוכלות, או הענקת נדבות, מקנות לציפור מעמד מכובד ולכן גם סיכוי גבוה למילוי מצוות פרו ורבו.

תיאוריה זו מאפשרת לפרש תצפיות אנתרופולוגיות המראות כי קבצנים מצליחים יותר ככל שהם מפגינים התנהגות כנועה (כלומר את עליונותו של הנותן) ושהם מצליחים הרבה יותר בהשגת נדבות מעוברים ושבים בודדים מאשר מזוגות או משפחות (מי שכבר השיג בן או בת זוג אינו צריך להשקיע עוד בפרסום מעמדו). בנוסף נראה כי סיכוייה של קבוצה שחבריה אלטרואיסטים לשרוד טובים משל קבוצה המורכבת מאגואיסטים. כיוון שלהקות המורכבות מקרובי משפחה היו צורת הארגון החברתי הנפוץ ביותר במשך האבולוציה האנושית, הרי שמלחמת הקיום עשויה לקדם דווקא תכונות המכוונות לנדיבות.
קבצנים הם נותני שירות המספקים צורך ממשי של בני אדם בנתינה, ואכן מחקרים מדיסציפלינות שונות כביולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה מרמזים כי אנחנו מתוכנתים מלידתנו ליהנות ממעשי התנדבות.

באופן מפתיע מראים מחקרים פסיכולוגים בעקביות כי האושר המופק מצבירת ממון הוא קטן מאושר שאנו מפיקים מנתינה ומהתנדבות. במחקרים שבדקו השפעת משתנים שונים על האושר מתברר כי בארצות מפותחות רק 4% מההבדלים באושר נובעים מהפרשי הכנסות. לעומת זאת התנדבות, הן כתרומת כסף והן כהשקעת זמן ומאמץ, תורמות באופן ניכר לתחושת האושר ואפילו לבריאות הפיזית. כך למשל, קבוצת תלמידי תיכון שהוטלו עליה משימות של עזרה לזולת הראתה שיפור ניכר בהערכה העצמית ובהתנהגות לעומת קבוצת ביקורת מאותה סביבה חברתית, שיפור שנשמר במשך חודשים לאחר תום המחקר. מחקרים הראו שהתנדבות ופעילות למען אחרים משפרת שורה של מדדים נפשיים וגופניים כולל הפחתה בסיכון לדיכאון גם אצל מבוגרים. יתכן כי הצורך של האדם בנתינה הוא העומד מאחורי הפסיקה המשונה לכאורה של ה"שולחן ערוך" לפיה "כל אדם חייב לתת צדקה כפי השגת ידו. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה.. חייב לתת צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול לתן אלא דבר מעט, אל ימנע עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר" (שו"ע, יורה-דעה קס"ט).

קבצנים לפיכך אינם "בטלנים" ואינם טפילים. הם נותני שירות המספקים צורך ממשי של בני אדם בנתינה ובהתנדבות. כך ניתן להסביר את היציבות שמגלה הקבצנות לאורך ההיסטוריה ובין תרבויות. משה רבנו מתנבא כי "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דברים פרק ט"ו). ואמנם, החל מה"גר היתום והאלמנה" התנ"כיים, דרך המצורעים בעת העתיקה, המשוגעים שתפסו את מקומם כשנסוגה הצרעת ועד הנרקומנים כיום, מעולם לא ננטשה עמדת הקבצן במארג החברתי. סעיף 216 לחוק העונשין ישן מאוד ואת מחוקקיו כבר אי אפשר לשאול לכוונתם אבל ניתן לפרש את ההגבלות שהוא מטיל כמכוונות לשמור על רמת השירות החיוני שמספק הקבצן ע"י הפקדת המקצוע בידי מבוגרים אחראים.

עבור לתוכן העמוד