התנדבות בישראל כיום
18/06/2009
הגדל

הסטאטוס הרשמי של ההתנדבות בישראל כיום מודגש באמצעות הקמת שירותי התנדבות בישראל משנת 1972. זוהי סוכנות ציבורית הרשומה כארגון שלא למטרות רווח הממומנת ע"י קצבת הממשלה. ועד המנהלה מורכב מדמויות ציבוריות ונציגים מטעמי הציבור, סוכנויות ממשלתיות, מוסדי מחקר וארגוני התנדבות.

ה I.V.S- נכנס לתודעה בעקבות המלצת יו"ר הועדה לקיפוח ילדים ונוער. "בכדי להבטיח את מירב הפקת התועלת מפוטנציאל המתנדבים ולהגדיל את היקפה". גוף זה משמש כחוליה למתן מידע ושירות בין משרדי הממשלה השונים, הסוכנות היהודית, עיריות, מועצות מקומיות וארגוני התנדבות שונים (המשתמשים בכך במידות מסוימות). ארבע עשר לשכות התנדבות הוקמו במספר ערים אשר באפשרות הפרט לפנות אליהן לקבלת מידע לגבי אפשרויות התנדבות במידת הצורך; לשכות אלה משמשות גם כמרכזי גיוס למתנדבים במצבי חירום. בנוסף, מתנדבים "מתאמים" הושמו במספר לשכות.

הצהרת ה-I.V.S* - מטרותיה הן ליצור התעניינות שכפי הנראה גוררות התייחסות רשמית מהממשלה באשר להתנדבות: "בכדי ליזום, לקדם ולהאיץ פעילויות התנדבותיות בשירות החברה בתחומים אשר פעילות זו תעשיר ותוסיף לחוק השירות".

"הגדלת הכרת הציבור בהתנדבות כערך חינוכי וציבורי", שיפור סטאטוס המתנדבים בעזרת חקיקה מתאימה; מעורבות על בסיס קבוע בחוק השירות באשר ובשיתוף עם מי הם מתפקדים; היתר למתנדבים וארגוני התנדבות להשפיע על המדיניות".

" סיוע לארגוני התנדבות בפעילויות התנדבותיות, להכיר בצרכים קיימים בהתאם למטרתם", "הגברת יעילות המתנדבים בעזרת מחקרים, אימון, סמינרים, תוכניות הדרכה, וכן, הכירות עם תוכניות של פרויקטים חדים הנמצאים בשלבי הרעיון".

"לבסס ולשמור על קשרים עם ארגונים דומים במדינות שונות", "להשגת מטרות אלה, "שירות ההתנדבות בישראל" שואפת להגדיל את מודעות הציבור לפוטנציאל הפעילויות ההתנדבותיות בסביבה ממשלתית או במחלקות העירוניות. מעקבים תכופים ישקפו כיצד הם התאקלמו וכיצד לקוחות ושירותים יפיקו תועלת בעזרת תרומתם".

משרדי הממשלה פעילים בעיקר בטיפוח ההתנדבות במשרדי לשכת העבודה ורווחת הציבור (המשלב את לשכת העבודה ואת לשכת הרווחה לשעבר). המשרד מפרסם ספר עזר לרישום משימות* אשר יכול להיות מקוים ע"י המתנדבים, רשימה המקבילה למבנה משרד הרווחה וכוללת, בנוסף למשימה "חד פעמית"  ומשימת "חירום" : שירותים לילדים ונוער, שירותים למשפחה, שירותי קהילה, שיקום ושירותי רווחה, שירותי מניעה ותיקון. שוב, הצהרת המטרות המופיעה במבוא לספר העזר , מודגשת כמושג רשמי לנקודת הראות של הממשלה: "כוונותינו ומדיניותנו הן להביא לידי הפעלה והתנדבות של האוכלוסייה...המטרה היא לאו...מציאת תעסוקה לאנשים חסרי

מעש או כאלה המחפשים תעסוקה ולהשימם במצבים שבהם יש צורך. המטרה היא לקרוא לקהל להתנדב ולסייע לנזקקים כחלק רעיוני חברתי באמונה כי הפרט יביא לידי קשר חברתי, מעורבות, אחריות הדדית וידע ברבדים חברתיים שונים, אחד עם השני בחברה. התנדבות במעורבות חברתית המסייעת לשינוי ולמוטיבציה רגשית ברבדים שונים...".

 *I.V.S- "התנדבות בישראל" – אסתר הכליף, קידמה, מס.12/1977 (כרך 3,4), ירושלים.

*"רישום משימות מתנדבים בשירותי הרווחה"- ממשלת ישראל, משרד הרווחה ורווחת הציבור, יחידת  מתנדבים, אוקטובר 1977.

 " ההתנדבות איננה מנסה "להתחרות" בשירותים מקצועיים, אף לא "איום" לסטאטוס ולתפקידו של העובד המקצועי, נהפוך הוא, העובדים המקצועיים תומכים ומדריכים את המתנדבים, מסייעים בהגדרת המשימות, במיפוי הצרכים ומיקומם של המתנדבים. "עבודת המתנדבים משלימה את המערכת הכוללנית תחת אחריות המשרד הממשלתי, גישה זו דורשת הפעלה מרבית של מתנדבים, במקומות רבים ובמגוון רחב של שירותים חברתיים".

ישנם כ-70 ארגונים רשומים ב"שירות ההתנדבות בישראל", אלו עשויים להיחשב כגורם המערב את הרוב העצום של המתנדבים בישראל, העובדים במסגרת מאורגנת. הם משתייכים לקטגוריות הבאות: עמותות הגירה: למשל, עמותות של אמריקאים וקנדיים בישראל; עולים מצפון אפריקה; עמותה לעולים מרוסיה.

ארגוני נשים: למשל, ויצ"ו – הסתדרות עולמית לנשים ציוניות; ארגון נשים-מזרחי;נעמ"ת- ארגון אמהות עובדות; סורופטימיסט- ארגון נשים בינלאומי. קבוצות שירות: למשל, Lions; Rotary; בני ברית. תנועות קיבוציות ומושביות.

עמותות שירות התנדבותיות שונות ובריאותיות: למשל, אקי"ם (עמותה למפגרים בישראל); הליגה נגד שחפת העובדים; האגודה למלחמה בסרטן. קבוצות לעניינים מיוחדים: האגודה למען שירותי מושבת יוצאי הצבא; המועצה לחייל. תנועות נוער: למשל,תנועות נוער בחסות מפלגות פוליטיות. שונות: למשל, "עודד"- ארגון סטודנטים צפון אפריקאי, "זהבי"- ארגון למשפחות מרובות ילדים. הרשימה לעיל איננה כוללת שני תחומי התנדבות חשובים, האחד, מספר רב של אגודות עזרה הדדית. ישנן מאות אגודות עזרה הדדית בירושלים לבדה. עצם קיומן ופעילותן ידוע מעט בקרב הציבור בשל היותן אגודות לא פורמאליות, הרכבן המזערי והעובדה שרובן, בכוונת תחילה נמנעות מקשרים מתמשכים עם סוכנויות אחרות, בין אם אלו ממשלתיים או ציבוריים.

אגודות אלה ממוקמות בעיקר בבתי כנסת שכונתיים, ולכן נוטים להכיר מס' מצומצם של חברים ומעדיפים אופרציה אינטימית יותר.

הן מתפקדות במידה רבה אך לא בלעדית בתור ספקי הלוואות לחברות חינם (Gemilloth Chesed) גישה זו המאוד לא פורמאלית, לעזרה עצמית מאופיינת בקרב הקהילות החרדיות בישראל.

תחום גדול מאוד בשירותי ההתנדבות בישראל הוא המשמר האזרחי, ניתן לומר שזהו הארגון או השירות היחיד המשקף את הקשר בין התנדבות לעדיפויות לאומיות.

המשמר האזרחי נוסד ביולי 1974, למעשה הוא התחיל בהרבה קהילות בתגובה ספונטנית להצלחתם של המחבלים הערבים בקריית שמונה, קיבוץ שמיר, מעלות, בית שאן ונהרייה. הממשלה החליטה לשלב את היחידות ההתנדבותיות הללו עם המערכת הארגונית הלאומית כחלק ממשטרת ישראל האחראית לביטחון הפנים ארצי.

במשמר האזרחי ישנם כ-100,000 חברים, מספר זה נמצא במצב תנועתי הגדל בזמני חירום ובמצבי כוננות . היחידות המקומיות מעורבות במידה רבה עם הרשויות המקומיות והעיריות. שיתוף פעולה זה היווה כמפתח להצלחתו של הארגון, פעולותיו העיקריות הן: מניעה של פעילויות חבלניות עוינות באזורי מגורים, ארגון שכונות לפעולות מהירות במקרי חירום או פעולות טרור והכנת העורף במצב מלחמה.

כפי שניתן לראות, האחריות הרבה המוטלת על המשמר האזרחי מקרבת את חבריה לאוכלוסיה ולשכניה. קשר זה קיבל מימד אחר בצורת מניעת הפשיעה. מימד זה גדל מתוך פעולות הפטרול של המשמר האזרחי.

למעשה לכל מתנדב כעת, ישנה סמכות משטרתית מיוחדת. טווח גילאי המתנדבים נע בין 17 ועד ליותר מ-65 שנים. המתנדבים מגיעים ממקצועות שונים; עניים ועשירים, עולים חדשים ועולים ישנים. כ-20 אחוז מהם הוא נוער; רק 10 אחוז הן נשים.

ההכשרה כוללת עזרה ראשונה, שימוש בנשק, זיהוי חומרי נפץ, הנהלת התחנות וכיצד לנהוג במצבי חירום ובזמן אזעקה. ייתכן והלימוד המקיף ביותר של המתנדבים

בישראל בוצע ע"י פרופסור יוחנן פרס ורות ליס בשנת 1975. מדגם הלימוד נשאב מהארגונים המעורבים בשירות ישיר, המורכבים מגופים לאומיים בעלי סניפים מקומיים. המדגם אינו כולל את המשמר האזרחי.

פרס וליס מצאו חמישה מניעים להתנדבות בישראל:

1. שימוש בשעות הפנאי. בזמן שהחברה המודרנית מייצרת שעות פנאי נוספות לחבריה, ישראל מוגבלת יותר בעקבות שש שעות העבודה ליום במשך השבוע, וכן, שירות המילואים הלוקח כ-חודשיים או שלושה חודשים בשנה. בנוסף, המצב הכלכלי הקשה שלעיתים קרובות הופך את הצורך של הבעל ושל האישה השכירים, לחובה בעבודה נוספת.

באותו הזמן, להיות "עסוק" זהו ערך חברתי בישראל, ולכן אלו שיש ברשותם זמן פנוי, מחפשים דרכים למלא אותו. לפי הצפוי, מתנדבים מגיעים בעיקר מהנוער, נשים ואנשים בדימוס. (כפי שנזכר מעלה, המשמר האזרחי הינו יוצא מן הכלל וראוי לציון בדפוס זה).

2. סטאטוס. התנדבות נהפכת לסמל של המעמד הגבוהה במספר דרכים: לדוגמא, מתנדב העוזר לאדם ב"ישראל השנייה", בכך הוא מזוהה כחלק "מישראל הראשונה". מתנדב העוזר לעולה חדש מזוהה כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.

מתן עצות באשר לאזרחות, מראה כי המתנדב בעצמו הוא אזרח בעל ידע.

3. כפרה. מניע זה מקושר עם רגשות האשמה. ישראל רואה עצמה בעלת חברה שוויונית, לכן, אדם אשר השיג יותר, חש ברגשות אשמה כלפי אלה שהשיגו פחות ולכן

מונע "לכפר" על כך שיש לו יותר ע"י מתן עזרה ושימוש בזמנו הפנוי לשם כך.

בזמן מלחמה,  אנשים מפצים על כך שלא היו חשופים לסכנות בקרבות החזית, בכך שהם מנדבים את זמנם הפנוי לעזרה בבתי העורף.

4. עוצמה. למניע זה ישנן השפעות ארגוניות יותר מאשר אישיות. מתן שירות המחייב בהכרת תודה, הכרת תודה מאוד שימושית מבחינה פוליטית.

5. הרגשת שייכות. מימי טרום המדינה ישנה מסורת של השתייכות לצמרת החברתית כאשר היא מקושרת ל"מעורבות". להיות "מעורבים" משמע להיות "שייכים". האופי האידיאולוגי של הפעילות ההתנדבותית הוא השולט ביותר, מימי טרום המדינה וממשיך לתוך הפעילות ההתנדבותית של ימינו במובנים שונים.

 פרס וליס מוצאים שארגונים בעלי מידה גבוהה של מחויבויות אידיאולוגיות, עושים עבודה יעילה יותר מאשר אלו בעלי מידה נמוכה של מחויבויות אידיאולוגיות.

כמו כן, הם מסוגלים לטעון ללחץ חברתי על חבריהם.

ארגונים שלומדו ע"י פרס וליס היו מעורבים ב-ארבעה תחומי פעילות מרכזיים, המשקפים את ארבעת הבעיות המרכזיות בישראל כדלקמן:

1. קליטת עולים: כולל מתן עצות ועזרה בקניות, תשלום חשבונות, התמודדות מול הבירוקרטיה, סיוע למהגרים בעלי מקצוע ולהכירם עם תחומי עיסוקם בישראל (על בסיס; דוקטור-דוקטור, מהנדס-מהנדס, רו"ח-רו"ח וכו'), אירוח.

2. רווחת הציבור: כולל; הדרכת משפחות, עבודה בקייטנות קיץ, הדרכה וסיוע לילדים ונוער במתן שיעורים, עבודה עם מועדוני נוער וגני ילדים.

3. ביטחון. ארגונים רבים או סניפיהם "מאמצים" יחידות צבא מסוימות. אירוח ביתי מוצע לחיילים. צוות המתנדבים מאיישים תחנות התרעננות לצידי הדרך ובמקומות אחרים לרווחת החיילים.

4. בריאות. ייתכן והשירות ההתנדבותי בבתי החולים ובמרפאות הינו השירות התדיר ביותר בקטגוריה זו.

כמו כן, רוב העבודות בשירותי מגן דוד אדום מנוהלות ע"י מתנדבים. סיוע ניתן למשפחות אשר אחד מבני המשפחה חולה באופן כרוני.

פעילויות שונות מטעם הארגונים כוללים: עבודה עם אסירים משוחררים, שמירה על איכות הסביבה, סיוע לתוכנית הנקראת "תרבות הדיור", מידע ואירוח תיירים.

חלק מן הארגונים מתרכזים בפעילות אחת או שתיים בלבד. לדוגמא: "יעל" מורכבת ממתנדבים בבתי החולים (בהשוואה ל"Gray ladies"- גברות אפורות, בארה"ב) התאגדויות העולים עוזרות לעולים החדשים, הארגונים הגדולים כגון, ויצ"ו- הארגון הלאומי לנשים דתיות, בני ברית וארגון הנשים העובדות (נעמ"ת), בד"כ כוללים את כל הפעילויות המוזכרות מעלה בתוכניותיהם.

פרס וליס מצאו שבזמן חירום, אנשים בד"כ פנו לארגונים גדולים, זאת מכיוון שהם טובים יותר בהסתגלות למשימות החדשות ומתמודדים טוב יותר עם כמות המתנדבים כתוצאה ממצב זה.

המאפיינים של המתנדבים ממדגם מכוון מראה ש: יותר מ 80 אחוז היו נשים, מרביתן

בין הגילאים 40 ל-60 שנים. 18 אחוז מהמתנדבים עובדים במשרה מלאה, 14 אחוז בעלי משרה חלקית והשאר, 68 אחוז אינם עובדים מחוץ לבית.

ל-80 אחוז מכלל המתנדבים אין ילדים מתחת לגיל 15. פחות מ-3 אחוז באים מקבוצות בעלות הכנסה נמוכה ולפחות 70 אחוז באים מקבוצות בעלות הכנסה "טובה

או גבוהה". (ממצא זה מבוסס בהסתמך על התרשמות כללית ולא על סמך נתונים אובייקטיביים).

75 אחוז מכלל המתנדבים מקורם ממוצא אירופאי ואמריקאי, עפ"י ההשוואה ל-55 אחוז מהאוכלוסייה השלמה.

כמות הזמן הממוצעת לשירות התנדבותי הוא 5.5 שעות בשבוע, למתנדב. באשר לזמן הכולל הממוצע לשירות התנדבותי, תוצאות המדגם מראות את חלוקת הזמן כדלקמן: שירות למשפחות מעוטות יכולת: 60 אחוז.

שירותי בריאות: 40 אחוז.

קליטת עלייה: 25 אחוז.

ביטחון: 22 אחוז (כנזכר קודם,המשמר האזרחי אינו כלול במחקר).

המתנדבים נשאלו להביע במילים שלהם את הסיבות לשירות . הסיבות שניתנו יכולות להתחלק באופן גס ל"אהבת הזולת" ו"לאינטרס אישי". תחת "אהבת הזולת"- הסיבות השכיחות ביותר שניתנו היו: (1) לעזור לאנשים במצוקה (2) לשפר את החברה (3) מסורת משפחתית של "עזרה". סיבות ה"אינטרס האישי" כוללות – (1) שימוש בזמן הפנוי (2) פגישת אנשים חדשים. לא במפתיע, מניע "אהבת הזולת" היה ראשוני עפ"י תגובת המתנדבים.

כאשר מדינת ישראל הוקמה, המאפיין המרכזי ביותר היה מגזר שירות ההתנדבות, אך היחלשות ניכרת ובלתי נמנעת החלה, הן מבחינה מרחבית והן מבחינה השפעתית. כך היה המצב באותה עת, אולם רק לזמן קצר. במהרה נגלה כי אין באפשרות הממשלה החדשה להתמודד בעצמה עם המשימות העצומות של קליטת העלייה, שיכון, חינוך, בריאות ורווחה בנוסף לנשיאת הנטל הכבד של פיתוח ההגנה והכלכלה.

כבר בשנת 1950 הוקמו ארגונים רבים לשירותי התנדבות חדשים. תופעה זו חזרה ונמשכה- בשנת 1970, תחילה עם פרסומים של ממצאי ועדת ראש הממשלה באשר לקיפוח ילדים ונוער. לחץ עולה התפתח בקרב מנהיגי הממשלה להגברת הכמות וההיקף של פעילויות התנדבותיות לשם צמצום "הפער החברתי".

גורם נוסף ללחץ זה הוא היחס הגדול והבלתי רגיל של תקציב הממשלה, הנצרך ע"י ההגנה בעיקר אחרי מלחמת יום כיפור: כ30 -35 אחוז מהתקציב (בהשוואה ל-5.5-6 אחוז בארה"ב ו-5.5-6.5 אחוז במדינות מערב אירופה).

באותו הזמן, בין השאר בגלל צניחה במספר העולים בשנים האחרונות, אחוז הקרנות הנתרמות ע"י העם היהודי גדל, בעזרת הסוכנות היהודים וארגון הג'וינט-ישראל, אחוז זה הוקצב להכרת צרכיה החברתיים של ישראל.

קרמר, במחקרו על "סוכנות שירותי ההתנדבות בישראל"*, מציין את הבסיס העסקי למערכת היחסים בין הממשלה, "ציבור" (למשל, הסוכנות היהודית,ג'וינט ישראל,

*"סוכנות שירותי ההתנדבות בישראל", רלף מ. קרמר. סדרת מחקר מס.26 , המכון ללימוד      בינלאומי, אוניברסיטת ברקלי- קליפורניה 1975.

הסתדרות) ונותני החסות ההתנדבותיים לשירותים חברתיים.

"נתינת העליונות לממשלה, הדבר החורג מהרגיל בישראל הוא מידת החדירה של המגזרים המוסדיים השונים, וטשטוש החטיבות בין הממשלה, "ציבור" וארגונים

התנדבותיים, כתוצאה מכך תיווצר מערכת שתתואר כ- "רוחנית"...שלושת המגזרים...יכולים להיות מאורגנים ברצף בהתבסס על אחוז המעורבות של הקרנות הממשלתיות ושיתוף הפעולה המעורב. הארגונים הציבוריים מעורבים באופן עמוק בשיתוף הפעולה עם הממשלה, תוך התמזגות בולטת של קרנות ממשלתיות, כאשר לסוכנויות השירות ההתנדבותי יש בהתאמה, פחות מימון ממשלתי ופחות שיתוף פעולה. שני המגזרים – הציבורי וההתנדבותי, אם זאת, שירותי נותני החסות העלולים תחת סיבות אחרות, להיות נתמכים ישירות ע"י הממשלה...אין הבדל משמעותי כלל בין קרנות "הסעד" (משרד הרווחה) ואלו של אקי"ם או איל"ן- שתיהן מגיעות מהעם היהודי. גישה זו המוכחת באמירה זו צומחת מתוך ההיסטוריה המיוחדת, בת ה-2000 שנה של העם היהודי שנדד בגולה והזיקה למדינת ישראל. דפוס החוזר במסורת זו הוא התמיכה הכלכלית של מוסדות בארץ הקודש ע"י יהודים בגולה, כאמצעי להבעת האיחוד של אנשיהם. לפיכך, יש ערבוב אידיאולוגי ועסקי של אלמנטים אשר מאששים את המאפיין הרוחני של מערכת היחסים בין ממשלת ישראל ולבין כל המוסדות הציבוריים האחרים.

מדינת ישראל, המגזר הציבורי ובהיקף מצומצם יותר- סוכנויות השירות ההתנדבותיות תלויות במידה רבה בקשריהן עם הקהילות היהודיות הנמצאות מחוץ לארץ, לשם מימוש דרישותיהן לגיוס כספים. כתוצאה מכך, על אף שכביכול המאפיין המרכזי של החברה (מחבר: מחקר זה נעשה בימי ממשלת העבודה) הוא סוציאליזם, ישנו תקדים ישן של תמיכה פעילה מיזמים לא ממשלתיים ויחסית דאגה מעטה לברור עניין נותני החסות ונטילת האחריות".

המעבר ממאפייני הישוב ההתנדבותיים והשתתפותו הפעילה של הקהל, למרכוז, למבנה הבירוקראטי ולמנגנון המכאני, הוכיחו לטווח הרחוק, שהפעילות ההתנדבותיות לא יצומצמו.

מצב זה שונה בהרבה באזור שבו ישנה השתתפות ופעילות של האזרחים. מספר גורמים בסיסיים אלה הם שאחראיים למידה הנמוכה של השתתפות האזרחים בישראל. התערבות האזרחים באשר יעדיהם לאו דווקא קשורה למקום מגוריהם ולמקום עבודתם- הכוונה היא לקהילותיהם המקומיות. המערכת כולה והסגנון של ממשלת ישראל משפיע לשלילה כנגד ההשפעות והפעילויות המקומיות.

ראשית, מערכת הייצוג היחסי, מייצרת מפלגה לאומית, במקום לפנות לאדם המקומי, לשכונה או לנציג מהקהילה.

במדינה קטנה כמו ישראל, בעיקר עם מאפייניה הלא רשמיים, הרבה יותר קל להקשר "למשה" או "שמואל" מקומיים, מאשר ל"חירות" או "מפא"י" מרוחקים.

בתרבות הפוליטית, כאשר זה מובן מאליו שאדם משיג את מבוקשו בזכות "היכרותו" עם "מישהו" ("מובן מאליו" – אך בשום מובן זוהי הכללה מדויקת), זה הרבה יותר קשה "להכיר" מפלגה פוליטית.

ריכוז הכוח והסמכות הגדול בממשלת המרכז, זהו לא יותר מאשר "סגנון". המציאות המחייבת של המצב בישראל ובעיותיה כאשר המדינה נוסדה, הכתיבה את בצורך בממשלת מרכז חזקה. לידה בתוך מלחמה וחיים במצב של כוננות מתמדת, קבלה וקליטה של מספר עולים רב, הצורך לפזר את האוכלוסייה, הצורך ליצור אספקת מזון בעזרת "השבחת המדבר", בניית כלכלה – כל הצרכים הדחופים הללו קראו לממשלה שכוחה מרוכז-במידה מספקת, בכדי שזמן התגובה יהיה מהיר ככל האפשר במציאת פתרונות לבעיות והסדרת המשאבים הזמינים למדינה.

צמידות החשיבות הגבוהה של ריכוז הסמכויות הנתונות בידי אדם אחד בממשלה- היה ועדיין- נטייה לכיוון "אבא יודע טוב מכולם..." בהתמודדות עם אנשים . חלק מן הגישה הזו נזע מתחושת האחריות המתפתחת לשם קליטת עולים חדשים, בעיקר ממדינות מוסלמיות. בו בזמן, מנהיגי המדינה אשר לקחו חלק בתקופת הגבורה הנשגבת בהקמת המדינה ובמימוש ניסים בהתהוות המדינה, מבחינה פוליטית ופיזית, מוצאים את עניין הכרת הרעיון שיש להם עוד מה ללמוד- לא פשוט כלל, עניין זה עלול להשפיע על החלטותיהם, מהיהודי הפשוט, בעל השכלה נמוכה ממרוקו.

העובדה היא שחלק מהאוכלוסייה היהודית חיים במצב של תלות זאת משך שנים רבות, ותחושת תלות זו המשיכה גם כאשר התלות בכלכלה התגברה.

היהודים אשר באו מאירופה בימיה הראשונים של המדינה הגיעו מרקעים תלותיים. במקרה של היהודים מאסיה וצפון אפריקה, הדרגות הנמוכות של ההשכלה תרמו לגישה של פאסיביות.

חוסר במנהיגות מקומית יעילה היה ל"נכות" נוספת בהשתתפותם של האזרחים. רוב השכונות והעיירות (עיירות הפיתוח בעיקר) לא התגלו בדרך טבעית, מהכוחות הפנימיים אשר היו עשויים לפלוט מנהיגים מולדים. היו אנשים מעטים בשכונות אלה ובעיירות אשר החינוך בהן נחו, הכישרונות והניסיון ביכולות שיקול ויישום של משימות מנהיגות. הדוגמא הבולטת ביותר של השתתפות אזרחים ממשיכה להיות בהתיישבות השיתופית: הקיבוץ והמושב. שתי צורות ההתיישבות הללו חולקות בסיס עקרוני משותף של שיתוף דמוקרטי, עקרון אשר התחיל מתקופת ההיווסדות של ההתיישבות השיתופית הראשונה בפלסטין עוד מהמאה הקודמת.

אף על פי שזהו לא נושא המאמר, הכפרים הערביים בישראל הוכיחו התפתחות הראויה לציון בהשתתפות אזרחיהם. עובדה זו משמעותית יותר כשמסתכלים על 50 האחוז של האוכלוסייה הערבית בישראל, החיים בכפרים (בהשוואה לפחות מ-14 אחוז של האוכלוסייה היהודית).

תהליך התפתחות העיריות הביא עימו עלייה במעורבותם והשתתפותם של הכפרים הערביים והתפתחותם של מנהיגים צעירים חדשים המאתגרים את המנהיגות המסורתית (לרוב כאשר המשפחות מורחבות). בשכונות הערים הגדולות ובעיירות הפיתוח, נושא השתתפות האזרחים הינו קריטי. העובדה היא שישנן וועדות שכונתיות

ברוב השכונות העירוניות, אך, על פי רוב, תרומתם נמוכה להפליא בהחלטות המשפיעות עליהם. באשר לעיירות הפיתוח, יש מעט מאוד ארגוני אזרחים. וועדות השכונות מונות שני סוגים: עלו היזומות מחוץ לשכונה, בד"כ ע"י מפלגות פוליטיות, ואלו הצומחות מהשכונה עצמה. אפילו הסוג השני יכול להיחשב כיזום "מהחוץ" בכך שהם לעיתים קרובות מאורגנים ומומרצים בעזרת הקהילה ועובדי השכונה מטעם העירייה. למרות זאת, מאחר שעובדים אלה בד"כ מזדהים מקרוב עם תושבי השכונה, הוועדות יכולות להיחשב כ"וועדות שכונתיות" אמיתיות.

הסיבות המצוינות מסבירות מדוע הוועדות השכונתיות לא יכולות להיות יעילות, הכוונה היא לוועדות המאורגנות באופן פנימי. באופן סביל, חוסר מנהיגים מולדים, כוח השליטה המרכזית- כל אלה הפכו את הוועדות ללא יעילות, המשמשות רק ככלי להשתתפות האזרח. סניף המפלגה הפוליטית המקומית, הוא הכוח הפעיל באופן בלתי מעורער,  בחייהן של  השכונות העירוניות ועיירות הפיתוח. זאת אמור להיות מובן שהיחידות הפוליטיות המקומיות הללו לא עודדו בעזרת שום התחייבות אידיאולוגית מצד האזרחים, אם כי אורגנו מתוך מאמץ פנימי.

מסת העולים החדשים ללא מחויבות פוליטית הפכה את השכונות ואת העיירות לקרקע פורה למפלגות הפוליטיות בהרווחת "חסידים" חדשים ויצירת מאחזים מקומיים. מה שפעילות זו עשתה לאזורי השכונות והעיירות הינה ללא כל עוררין. כדי להיות בטוחים, בד"כ היה מתבצע מקצה של "שיפורים" באזורים, בדיוק בזמן שלפני הבחירות. בכל אופן, עפ"י רוב, סניפי המפלגות המקומיות לא הוכיחו עצמם ככלים יעילים בהשתתפותם כאזרחים.סיבה עיקרית לכך, קרוב לוודאי היא העובדה שהם אינם ארגוני תושבים המבוססים בהרחבה.

ועדי עובדים הינם ערוץ נוסף לשיתופו של האזרח. ברוב מקומות העבודה יש ועד עובדים הנבחר ע"י הצבעה דמוקרטית. תפקיד עקרון הוועדה  הוא הבטחת יישוב תקין של החוזים המוסכמים בין המעסיקים ולבין איחוד העבודה הלאומי. ועד העובדים נוטה להיות נציג נכונה של מצביעיו לעומת- נאמר- ועדי השכונות או סניפי המפלגות המקומיות. שיעור גדול יותר של עובדים בד"כ, משתתף בבחירות ונוכח בישיבות אשר נושאים אלה נידונים בהם. אף על פי כן, ועדי העובדים עדיין נשלטים ע"י איחודים לאומיים, למרות שבשנים האחרונות היו סימנים של הגברת העצמאות המקומית.

פעילויות מחאה קולקטיבית הן דרכים נוספות לפעילות ולהשתתפותו של האזרח. בשנים האחרונות, תנועות מחאה הפכו להיות יותר תדירות למרות שהן עדיין רחוקות מלהיות שכיחות, תופעה יומיומית. תנועות אלה פועלות באופן ניכר להשפעה על הגופים המועדים למחאה: ממשלות, עיריות, רשויות מקומיות אחרות וארגונים ציבוריים. ללא ספק הן שירתו לשם מיקוד תשומת הלב הציבורית, על הנושאים אשר אליהם המחאה מכוונת. בייחוד היכן שמעורבים דיונים בתנאי מצוקת האוכלוסייה. הדוגמא הראויה לציון היא הארגון הנקרא "הפנתרים השחורים" (אשר מנהיגיו מתאמצים להסביר שהדמיון בינם לבין הפנתרים השחורים באמריקה מתבטא רק בטקטיקות ולא בפילוסופיה ובאידיאולוגיה). הפנתרים השחורים הישראליים הפכו לפעילים בשנת 1970 ופעילויות מחאתם, שרובן היו מוזרות וקיצוניות לדעת הציבור הישראלי, אשר אינו מורגל בטקטיקות מסוג זה. טקטיקות אלו שירתו את המטרה להגברת מודעות הציבור בצורה דרמטית ביחס לבעיות בשכונות העוני ובתנאי שכונות המצוקה. הממשלה הגיבה בהגברת המימון לעבודה עם מה שנקרא נוער ה"שוליים" (אלו הם נוער ללא כל מסגרת לימודית או עבודה). ניתן יהיה לומר שפעילויות המחאה של הפנתרים השחורים שימשו כגורם מזרז להחלטות המובאות בפני ועדת ראש הממשלה לגבי קיפוח ילדים ונוער.         

               

עבור לתוכן העמוד