עבודת ההתנדבות בהקשרים חברתיים וארגוניים
ההתנדבות כהשקפת עולם נעה מראייתה כצווים של האומה והחברה בישראל לבין שאלות, תהיות וחיפושים; על הקשרם המיוחד בעולם של המחשבה היהודית.
הגדל

הרעיון הבסיסי אומר כי במהותה מתמקדת ההתנדבות בחובתו הפנימי של האדם כלפי זולתו וכלפי הציבור והחברה בה הוא חי.
משמעותה של מחוייבות זו מוצאת ביטויה בנטילת אחריות הפרט למתרחש בחברה ולהשתתפותו הפעילה במתרחש לנגד עיניו בחברתו שלו. תפיסה זו דורשת מן האדם לא רק מודעות, נכונות, הענות, אלא יוזמה עצמית לפעילות, כאשר העשייה, אם במעט ואם בהרבה, היא היסוד המרכזי.

בבואנו לדבר על הצורך בהתנדבות נהגנו לרוב לפרט את התועלות המעשיות שלה:
א. הצורך של בני האדם לקבל סיוע והאפשרות כי הוא יינתן על ידי מתנדבים.
ב. עבודתם של מתנדבים עונה לעתים קרובות על צרכים הנובעים ממחסור במשאבי כח אדם ותקצוב.
ג. עבודה בהתנדבות נותנת לבני אדם לעשות שימוש בשעות הפנאי שלהם ולהפיג בכך את בדידותם. פעולות אלה מעניקות תוכן לחייהם של בני אדם המחפשים שטחי פעולה לספוק יכלתם לתת ולתרום.
ד. במצבים מסוימים עשוייה עבודתו של המתנדב להיות תכליתית יותר מזו של איש המקצוע בשכר בגלל יכולתו של המתנדב ליצור את הקשר האישי הדרוש (מאדם לאדם, מלב אל לב).
ה. המתנדב בעבודתו יכול לפעול בדרכים ובשיטות מתאימות לצרכים כאשר הוא משוחרר מכבליה של הביורוקרטיה והפורמליות.
ו. עבודתם של מתנדבים עשוייה להיות גשר וקשר בין השכבות השונות של האוכלוסיה הישראלית ולהפיג את הרגשת הניכור הקיימת.

מבלי למעט כהוא זה בחשיבותן של הסיבות המעשיות שהוזכרו, יש להעמיד את הדברים על העניין המהותי, הערכי, של מחוייבות הפנימית-מוסרית של הפרט כלפי זולתו,  שאין בה או בצדה כל תועלת מעשית או מילוי צו חיצוני. להמחשת העניין ניתן להביא סיפור קטן. מעשה בחכם גדול בתורה ובמידות, שישב עם תלמידיו סביב לשולחן, נושא ונותן עמם בדברי תורה ומוסר. לפתע, נפתחה הדלת ופנימה פרץ אדם שעוניו ומצוקתו נכרו על פניו וכולו זעק לעזרה. מיד פתח החכם את מגירת שולחנו, בה היה מונח הכסף אותו יעד למטרות צדקה ונתן לאיש מטבע גדול של כסף. האיש לקח את המטבע והודה לחכם ופנה ללכת, משהגיע לגלת קרא לו החכם שיחזור אליו, פתח החכם את המגירה השניה והוציא מטבע נוסף של כסף, נתנו לעני ושלחו בברכה מביתו. משיצא העני שאלוהו תלמידיו מה ראה לחלק תרומתו לשניים והרי אם רצה לתת יותר יכול היה לתת לו הסכום המלא בפעם הראשונה ואם סבור היה כי המטבע האחד מספיק, מדוע הכפיל הסכום בעבור שניות ספורות. ענה החכם ואמר: כאשר נכנס האיש לחדר וראיתי את סבלו ומצוקתו פתחתי את המגירה ונתתי לו הכסף מבלי להרהר או לחשוב, אלא מתוך אותו דחף פנימי והרגשת אחריותי ומחוייבותי כלפיו. לאחר שהתרחק משולחני, נזכרתי כי חייב אני לקיים מצוות צדקה ונתתי לו הכסף בפעם השניה.

לפי תפיסה זו יש הבחנה ברורה בין מחוייבותו הפנימית של האדם, הכמעט ספונטנית, עליה הוא מתחנך כל ימיו, לבין המצווה, החשובה גם היא מאוד, אך היא צו דתי-מוסרי של סמכות. המשותף לשתי "הנתינות" הוא כי אין להסתפק בהצהרת כוונות וכי צדקה צריך "לעשות", לא על ידי ארגון או שליח אלא על ידך בעצמך.

לענין המחשת האחריות של הפרט למתרחש בחברה, ניתן להביא מובאה מן המקרא:

ספר דברים פרק כ"א פסוקים 1-9:
"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נתן לך לרשתה, נפל בשדה, לא נודע מי הכהו. ויצאו וקניך ושפטיך, ומדדו אל-הערים אשר סביבות החלל. והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה, אשר לא משכה בעול.
והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל אין, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו, ולברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו:  ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל, אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי תעשה הישר בעיני ה'".

לפנינו פרשה הקרויה בפי חכמינו "פרשת עגלה ערופה". בסך הכל פרשה מוזרה. נמצא אדם הרוג בשדה ואין יודעים מי הרגו, מצווה עלינו התורה ללכת ולמדוד את המרחק ממקום הימצא הגופה על מנת לקבוע איזהו מקום הישוב הקרוב ביותר לגופה.
לאחר שהמדידה בוצעה ואכן נקבע מהו מקום המגורים הקרוב ביותר, מחייבת התורה את תושבי אותו מקום, ובראש ובראשונה את המנהיגים, להשבע באלה ושבועה כי אין להם חלק במעשה הרצח וידיהם נקיות מאותו עניין. כן מחייבת אותם התורה בעשיית טכס שלם על מנת להסיר מעל עצמם כל חשד למעשה הנפשע. מבחינה הגיונית נראה חיוב זה מוזר ביותר, שהרי הסברה אומרת כי הרוצח ירצה להרחיק העדות ובודאי יטמין את גופת הנרצח רחוק ככל האפשר ממקום מושבו הוא.
חכמינו מרחיקים לכת באומרם כי המקום בו נמצא החלל ובו יתקיים הטכס אסור שיעבד עולמית. היינו, בתוך כל השטחים המעובדים מסביב ישאר כתם של שטח לא מעובד. מכן שגם לאחר השבועות הרבות שנשבעו מנהיגי אותו ישוב, "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכו'", אין האשמה נמחקת להם מחיקה מלאה ולעולם ישאר הכתם.

בעצם האשמה כפי שהיא מופיעה טמון רעיון האחריות המוטלת עלינו כפרטים וכציבור, לגבי המתרחש בחברה: לא יתכן כי ימצא חלל בקרבכם או ייעשה מעשה פשע או עולה בחברתכם ואתם תרגישו עצמכם כלא אחראים וכלא שייכים למתרחש. אכן, אומרת לנו התורה, האחריות מוטלת עליכם, איך אפשרתם כי בקרבכם ייעשה כדבר הזה?! נראה כי זה אולי הביטוי הקיצוני והחריף ביותר לאחריותו של הפרט למתרחש בחברה. ללא קושי ניתן היה לעשות אנלוגיה לימינו אלה ולשאול את עצמנו, לאור המרחש בחברה לנגד עיננו, האם ידינו נקיות? האם עינינו לא ראו?  היכן מבטאים אנו את אחריותינו שלנו כאזרחים, כפרטים למתרחש סביבנו?

אותה אחריות חייבת למצא את ביטוייה בחיי יום יום בכמה נתיבים. האחד, עליו הצבענו בראשית דברינו, הוא העשייה. אתה חייב "לעשות" כלשהו, גם אם כל כולך עוסק בסיוע לזולת, גם אם ממלא אתה את תפקידך "בלב ונפש" ולא רק "מצוות אנשים מלומדה", אף כי כל עשייתך היא לתועלתו של הציבור והחברה, חייב אתה לעשות משהו נוסף, משהו שאינו כלול בתפקידך או במסגרת התחייבויותיך, "הנוסף" הזה יתן ביטו למחויבותך הפנימית ולאחריות הלא פורמלית שאתה נוטל על עצמך.

נתיב נוסף לביטויה של אותה אחריות מחייב בעשייה זו כל אדם. לא רק החזק אלא גם החלש, לא רק את מי שיש לו הרבה, אלא גם את מי שיש לו מעט.
את הזקן המנוסה ואת הצעיר התוסס, גבר כאישה, עולה חדש כותיק וכד'. במלים אחרות יש לומר כי גם האדם הנמצא במצוקה מוטלת עליו, עקרונית, אותה מידה של אחריות והשתתפות. תפיסה זו מניחה כי לכל אדם יש מה לתת לזולתו, לציבור ולחברה, וכל אחד חייב בעשייה.

בצורה חריפה בא רעיון זה לידי ביטוי בדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ו' הלכה ה': "... ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר", או בצורה דומה במאמר חכמים בגמרא מסכת גיטין דף ז' עמוד ב': "...אמר מר זוטרא אפילו עמי המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה". בדברי אחד הפרשנים מקבל העניין הזה חיזוק באומרו כי לא מדובר כאן בדבר שהוא בגדר רשות אלא בגדר חובה. אם כך, יש פה גישה שונה מזו המקובלת, לפיה רק מי שיש לו הרבה נותן למי שיש לו מעט: גם העני חייב בצדקה ואף אם נתינתו מבחינה כמותית היא מועטת, הרי הצדקה שנתן היא צדקה לכל דבר.
ניתן היה להביא דוגמאות נוספות, אך כאן תובא עוד אחת בלבד. קיימת בצורה מצוות מחצית השקל שנועדה להוצאות הציבור. לצרכי ציבור, כאשר באותם הימים עמדו במרכז החשיבות הציבורית העניינים של המשכן והמקדש. נתינה זו היא חובה, אך חובה מיוחדת במינה עליה נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כל אחד חייב לתת ובכמות שווה. התורה מבקשת למנוע האפשרות שמישהו יוכל להצביע ולומר כי מגיע לו יותר מכיון שהוא נתן יותר, חלקו בעניין הציבורי שווה לחלקו של כל אחד אחר.

נראה שיש בתפיסות אלה ובדוגמאות שהבאתי משום כיוון דרך לעבודתנו בכל הקשור בחינוך הציבור להתנדבות ובגיוס מתנדבים. לא מזמן, בביקור באחד מן המעונות הגדולים למפגרים, נודע על קבוצת נשים משכונת מצוקה ידועה בתל אביב המבקרת אחת לשבועיים במעון; הנה כי כן, אלה הן הנשים שתמיד היו מועמדות להיות נעזרות על ידי מתנדבים אחרים, עושות היום בהתנדבות למען זולתם.

הנקודה האחרונה שיש להעלות כאן, מתייחסת אל אופיה של ההתנדבות ושל המתנדב. סוגייה זו רצופה שאלות ותהיות:
- האם פעולות ההתנדבות בחברה הישראלית ראוי להם להיות תנועה ציבורית, תנועה שתקיף את כל שכבות האוכלוסיה, תהיה בניהולו של הציבור ללא זיקה מחייבת אל הממסד?!
- האם נוצרו כבר התנאים להניח הנדבך הראשון ל"תנועת ההתנדבות", תנועה אשר לא תניח לממסד לקפא על שמריו?!
- כיצד יפעל המתנדב כ"מתסיס חברתי", אם בכלל, כגורם מתסיס ובונה בחברה הישראלית?!
- האם אפשר להעמיד את המתנדב בשורה הראשונה של חלוצי השינוי, מעוררי פעולה, כחלק מאמצעי הבקרה החברתית, כמכשיר למשוב?!
- איך תקבל החברה והממסד את המתנדב כמי שאינו משלים עם המצב הקיים, כפועל ומפעיל עצמו ואחרים ליצירת מציאות חדשה, טובה יותר?!
- האם תפקידו של המתנדב לסייע לאדם "להסתדר" ולעבור בכל המבוכים של הביורוקרטיה ותו לא? או שמא יטול על עצמו תפקיד נוסף, יילחם לשינוי אותה מערכת ביורקרטית שאי אפשר לעמוד בה?!

נסיים את השאלות בסיפור חסידי משל ר' שלמה מקרלין. אמר ר' שלמה:
אם רוצה אתה להרים אדם השקוע ברפש ובבוץ, אל תחשוב שאפשר  לך להישאר מלמעלה ודי לך שאתה מושיט לו את ידך, עליך לירד כולך למטה, אל תוך הרפש והבוץ. כאן תפוס אותו בידים חזקות ומשוך אותו ואת עצמך אל האור.


** המאמר נלקח מתוך המיקראה "שילוב מתנדבים בשירותי רווחה" בעריכת ד"ר בנימין גדרון וחנה לוי. האוניברסיטה העברית בירושלים, בית הספר לחינוך; בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד; תוכנית להכשרת מנהלים וסגל בכיר למרכזים קהילתיים ע"ש ד"ר יוסף י. שוורץ. 1980

עבור לתוכן העמוד