יום הזיכרון ויום העצמאות תשע"ב
כפסיפס המרכיב את השלם ,מוטל על דורינו להשלים את הבינין המופלא, את היצירה המופלאה, של מדינת ישראל. מדינה שהקימו הורינו. לחזק את ערכיה , לבנותה לטפחה ולהעצימה ברוח של נתינה התנדבות צדקה ומשפט אמונה ואחווה...
הגדל

 

הזמן ,חורף תשמ"ח. המקום, ביה"ס לקצינים בבה"ד 1.  זה עתה שבנו מהלוויתו של עופר מגבעתי שנהרג  מאירוע לב במהלך מבחן ריצה מפרך בהר אריכא. טרם פרקנו מהאוטובוס היכתה בנו הבשורה המרה  עוד צוער נהרג. מיהו? שואלים הכל בחשש . מוקי שמואל גורן מהנח"ל, חברי הטוב מתנועת הנוער ,לא מכבר  פרש מקורס הטיס ע"מ לחזור לחי"ר  יצא לקצונה והנה באחת נקטעו חייו באיבם והוא בן 20. את הלילה ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. נסענו אני וחברי יהושוע בטרמפים כל הלילה לבשר את הבשורה לחבר נוסף קצין בביה"ס למכי"ם ומשם הגענו לפנות בוקר, בנסיעה  לביתו ,שמה שזכור לי ממנה במוחשיות חיה,שניתן לגעת בה גם כיום במרחק עשרים וחמש השנים שחלפו מאז, זו השתיקה הכבדה, המעיקה שרבצה כל הדרך בינינו.

 שם המתינו לנו  מפקד ביה"ס לקצינים ומפקד הקורס שלנו ונדמה היה לי כי הוקל להם הקצינים שעברו ליל שימורים עם המשפחה בראותם אותנו. כאילו חלק מהמשא הכבד שנשאו על כתפם באותו הלילה עובר אל כתפינו .לא אשכח את זעקת השבר של אימו המהדהדת  בעוצמה בליבי עד עצם היום הזה ממש:" למה לא שמרתם עליו ? למה לא שמרתם על הבן שלי?"- ותשובה  מאין תימצא.( לאחרונה התווסף למעגל האבל חבר  נוסף מקורס זה, בנסיבות אחרות, צביקה חיימוביץ רעי הטוב).תמונה אחרת. עומדים לפני כבש המטוס חגורים בכל הציוד הצנחני ממתינים לאות. כמה דקות של חסד .אני מזהה את חברי ירון יוגב, בחור משיכמו ומעלה, ממושב  קידרון שביצע שנת שירות בסניף הנוער העובד והלומד שם נוצר הקשר ביננו, עכשיו הוא מפקד צוות בסיירת  קצת על המצב בקן וקצת על הצניחה המיועדת ועל דוגמא אישית וחינוך וערכים ולאן הולכים אישית וכללית.  שיחת חולין.מי יכול לשער שכמה שבועות אח"כ הוא יהרג  בראש ציוותו בהיתקלות עם מחבלים בלבנון..

חומת מגן  . כל היום רוחשות שמועות רעות, כאילו אינן נוגעות  בך ממש  אבל הן כן.אני בפגישה במשרדי כשמגיעה הבשורה האיומה. אייל עזורי, בן משפחתי היקר, נפל בקרב  בג’נין בהיותו  בן 25 במילואים . איזה עצב תהומי מתפשט באותו הרגע. צער עמוק מאד.

 אפשר גם להפליג לתש"ח ולספר על שמעון קליין  דודה של אישתי נילי  שעלה ארצה לאחר שכל משפחתו, למעט אחיו נספתה בשואה, כמה גדולה הייתה השמחה של האחים פנחס ושמעון  קליין לגלות זה את זה בחיים אחרי התופת מגרמניה שכילתה את משפחתם כולה, כמה קצרה הייתה עדנתם. שמעון קליין, ששרד את הנאצים שביקשו לכלותו, נהרג זמן קצר אח"כ בקרב על בארות יצחק.. דור דור וסיפוריו דור דור וקורבנותיו דור דור  ואבידותיו. יהי זכרם הנצור בליבנו ברוך.

 האם נגזר עלינו לחיות על חרבינו? והאם הקורבן, שקשה כל כך לשאתו, והוא נכנס לנבכי נשמתינו והופך בקרבינו ללא הפוגה האם הוא ראוי ומוצדק? האם ראוי לשאתו בכאב גם כשחלקים מסויימים מהחברה עוברים מאנחנו לאני? מערכי רעות וערבות הדדית לערכי ממון וחומר? מציונות לציניות?

והתשובה הראשונה הכנה שלי לשאלה זו היא אף על פי כן ולמרות זאת , כן. חרף הצער הכאב וההקרבה מוטב שיצילו המעטים את הרבים, ובמותם יצוו לנו כחברה, כמדינה וכעם את החיים מאשר שתבוא שואה איומה על ראשי כולנו כאחד, ללא הגנה, ללא חברה, ללא מדינה  ,ללא ארץ וללא עם.

דומה שהתשובה שלנו כעם וכחברה, יכולה להינתן  וניתנת, רק ע"י מעשי ידינו אנו.  הנופלים במותם סללו לנו הדרך. דמם  נצרף במגש הכסף עליו נישאה מדינת ישראל- איזו מדינה  ישראל תהיה? האם תהא ראויה לקורבן העצום שהוקרב בעבורה?איזו חברה נהיה? האם חברה  סולידרית עם ערבות הדדית אכפתיות ונתינה שבה ערכים כמו  "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"? חברה מתנדבת- חברה של חסד וצדק ,אהבה ואחווה ורעות? או חברה צינית וחומרנית הפוגעת בענייה ובה איש איש לנפשו ולביתו? חברה עם מופת וחזון ואור לגויים שהכלל  "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל  שלאורו היא צועדת או כל דאלים גבר? בידינו הפתרונים ולנו המפתחות.

זכריה הנביא מזכיר כי: " לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי נאום ה’ צבאות".וכן  מזכיר כי :.." אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת משפט ושלום שיפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם  ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלו שנאתי נאום ה’ ".

 מדינת ישראל היא מדינה המצויה  בתנופה עצומה ובעיצומו של תהליך  מואץ של בנייה והתהוות היא הולכת ומתרקמת מול עיננו, צומחת ומתפתחת ,יום יום ,שעה שעה ודמותה תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו .

האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו לבינינה של המדינה והחברה הישראלית היא כמסע לא קל החותר אל פסגת ההר , והמסע נמשך בהתנדבות , בחינוך ובבריאות, במשפט ובצדקה , בחברה בכלכלה,בקליטת עליה ברווחה ובביטחון ובכל תחומי חיינו באשר הם .

כפסיפס המרכיב את השלם ,מוטל על דורינו להשלים את הבינין המופלא, את היצירה המופלאה, של מדינת ישראל. מדינה שהקימו הורינו. לחזק את ערכיה , לבנותה לטפחה ולהעצימה ברוח של נתינה התנדבות צדקה ומשפט אמונה ואחווה.נשיא המדינה , מר שמעון פרס אמר היום כי מדינת ישראל הפליגה בהישגיה  מעל ומעבר לחזונו של דוד בן גוריון.

  בחלוף 64 שנות עצמאות ,לא צקצוקי לשון ואנחות דרושים לנו כי אם מעשה . מעשה טוב , מעשה מתמשך,מעשה אצילי  , מעשה התנדבותי של נתינה ובינין  מעשה של תיקון הפרט והכלל,  היחיד והחברה. ההכרעה לכף חובה או לכף זכות היא בידי כל אחד ואחת מאיתנו וכל אדם צריך להאמין כי בכוחו להכריע החברה והעולם כולו לכף הזכות במעשיו הוא.

שהדגל כחול לבן יונף אל על ויעבור מחצי התורן אל ראשו, נתמלא שמחה וגאווה. נזכור מה גדול הקורבן שהקרבנו כדי להגיע אל הרגע הזה, דרך 1878 שנות גלות, דרך השואה ודרך 22,993 הבנים והבנות שהקריבו נפשם למען עצמאותה של המדינה, אולם נזכור וננצור בליבינו מה רבה היא עוד הדרך ומה החובה המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו במעלה ההר.

ברוכים תהיו ,

 יורם סגי זקס

יו"ר המועצה הלאומית להתנדבות בישראל

עבור לתוכן העמוד