איך משכנעים תורמים?
האנשים שאחראים על גיוס הכספים ב–FIDF מספרים כיצד משכנעים את התורמים לרשום צ'ק (או לתת את מספר כרטיס האשראי. מה שבא להם).
הגדל

 20 מיליון הדולרים אותם השאירו התורמים בתום ה"דינר" השנתי - מי בצ'ק, מי בהעברה בנקאית ומי בחיוב באמצעות כרטיס אשראי - הם רק ציון דרך אחד בתוך העולם של גיוס תרומות למען חיילי צה"ל. עם יותר מ–200 ארגונים יהודיים שפועלים בניו יורק לבדה, התחרות של מגייסי התרומות על לבם וכיסם של הרוטשילדים המקומיים קשה מאוד. מי שמתמודד במגרש המשחקים הזה מטעם ה–FIDF הם 15 "הדירקטורים" שלו - מנהלי האזורים בהם הארגון פועל, שעומדים בקשר ישיר עם הקהילות ומנסים לרתום אותן לנתינה למען צה"ל.

 

מירי נאש, אחת מהדירקטורים, יודעת אולי יותר טוב מכל אדם אחר עד כמה המשימה הזאת קשה. בכל זאת, היא עושה את זה כבר כמעט 40 שנה. נאש הקימה, למעשה, את שלוחת ה–FIDF בחוף המערבי, והיום היא עומדת בראש סניף לוס אנג'לס של הארגון. גישת העבודה שלה מתמקדת, לדבריה, בשתי תכונות - אינטגריטי וקשר אישי. "לתורמים חשוב לדעת לאן הולך הכסף שלהם, ושמה שמבטיחים להם באמת קורה", היא מסבירה. "בשנתיים האחרונות, לדוגמה, למרות המשבר הכלכלי, הצלחנו להרים 40 מיליון דולר למען חיילי צה"ל".

 

נאש אומרת שהדרך הטובה ביותר לגרום לקהילות היהודיות לפתוח את הלב ואת הכיס היא באמצעות עריכת מפגשים פנים אל פנים עם חיילי צה"ל. "אם אתה מביא לפה חיילים והם מספרים על עצמם ועל שירותם, זו הדרך הכי טובה לרתום את האנשים לארגון" היא מגלה בעברית שמתובלת בקצת אנגלית, ומוסיפה: "'במרקטינג יו ג'אסט ניד דה רייט פרודקט'. אז החיילים הם חלילה לא מוצר, אבל כשיש פה חיילים אני פשוט יכולה ללכת למושב האחורי באולם ולתת להם לעשות את העבודה. הם גורמים לאנשים להתרכך ולשנות את דעתם".

 

מיכל סבר, "הדירקטורית" של ניו יורק והסביבה (כלומר, ניו יורק, לונג איילנד, ווסטצ'סטר, ניו ג'רזי וקונטיקט), היא מודל אחר של מגייסת כספים. היא ישראלית, עורכת–דין במקצועה, שהתגלגלה לפני שש שנים לארצות הברית בעקבות בעלה. ברבות השנים, הבינה סבר מה גורם ליהודי המעצמה לתרום: גם היא קלטה שהאל"ף–בי"ת של עבודתה הוא יצירת יחסים מצוינים עם הנדבנים. "העבודה פה", היא מסבירה, "מתמקדת בפיתוח קשרים אישיים, ובעצם בפיתוח קהילות שיתרמו לישראל ולארגון. לא מספיק לבוא ולבקש תרומה, צריך להשקיע בבניית יחסים ארוכי טווח עם התורמים. אם לא נשקיע בקשרים האישיים ובחיזוקם נקבל אולי צ'ק חד–פעמי, אבל בשנה הבאה ניתקל בדלת סגורה".

 

תמיר אופנהיים הוא כנראה מגייס התרומות בעל רמת ההזדהות הגבוהה ביותר עם מי שמקבלים אותן בסוף הדרך. בשירותו הסדיר היה לוחם בצנחנים והוא אף התמיד בשירות מילואים קרבי במשך שנים ארוכות. המעבר עם משפחתו למישיגן היווה בעבורו הזדמנות לעשות הסבה מקצועית. "גיוס תרומות זה מקצוע לכל דבר", הוא אומר. כדי לזכות בתרומה נדיבה כמה שיותר, הישראלי לשעבר דואג להביא את התורמים למולדת. "כשאתה לוקח תורם מדטרויט או מקליבלנד ליד ושם, לכותל ולמוזאון הפלמ"ח, ומשם למפגשים עם חיילים, טייסים ואלמנות צה"ל, כל המשמעות של הקיום של מדינת ישראל מקבלת עבורו משמעות אחרת", הוא מסביר.

 

ויש גם מגייסי תרומות בלי עבר צברי כלל. אחד כזה הוא צ'רלי לוין, האחראי על קהילת בולטימור. האתגר של לוין שונה משל כל השאר, בסיסי יותר: לקהילת בולטימור לא הייתה עד היום זיקה חזקה לצה"ל, ורק לאחרונה, בזכות עבודתו, היא החלה להתגייס למען החיילים.

במובן זה, יתרונו על פני מקביליו הישראלים ברור: לוין הוא בן הקהילה ופעיל ציוני נלהב. היכרותו הטובה עם חבריה עוזרת לו מאוד והאמון שהוא זוכה לו גדול. "לפני שנתיים", הוא אומר "הייתי שואל כאן יהודים אם הם מכירים את ה–FIDF והתשובה הייתה אחת: 'אין לי מושג על מה אתה מדבר'. אבל היום המצב שונה לגמרי. אני בגילי לא יכול לשרת בצה"ל, אבל העבודה שלי זה הדבר הכי קרוב לשירות צבאי שיכולתי לעשות ואני מאוד גאה בה".

 

מתוך כתבה של יוני שנפלד, דובר צה"ל, 17 במרץ, 2010

לכתבה המלאה לחצו כאן



עבור לתוכן העמוד