דברי יו"ר המועצה הלאומית להתנדבות
הגדל

הזמן: דצמבר 1988. המקום: ביה"ס לקצינים בבה"ד 1. זה עתה שבנו מהלוויתו של עופר מגבעתי שנהרג מאירוע לב במהלך מבחן ריצה מפרך בהר אריכא. טרם פרקנו מהאוטובוס היכתה בנו הבשורה המרה.  עוד צוער נהרג. מיהו? שואלים הכל בחשש. מוקי, שמואל גורן מהנח"ל, חברי הטוב מתנועת הנוער, לא מכבר פרש מקורס הטיס ע"מ לחזור לחי"ר, יצא לקצונה והנה באחת נקטעו חייו באיבם והוא בן 20. את הלילה ההוא לא אשכח עד יומי האחרון. נסענו אני וחברי בטרמפים כל הלילה לבשר את הבשורה לחבר נוסף, קצין בביה"ס למכי"ם ומשם נסענו יחד לביתו. מה שזכור לי מהנסיעה ההיא במוחשיות חיה, שניתן לגעת בה גם כיום במרחק 20 השנים, זו השתיקה הכבדה, המעיקה שרבצה כל הדרך בינינו.

בבית המתינו לנו מפקד ביה"ס לקצינים ומפקד הקורס שלנו ונדמה היה לי כי הוקל להם, הקצינים, שעברו ליל שימורים עם המשפחה בראותם אותנו. כאילו חלק מהמשא הכבד שנשאו על כתפם באותו הלילה עובר אל כתפינו. לא אשכח את זעקת השבר של אימו המהדהדת  בעוצמה בליבי עד עצם היום הזה ממש: "למה לא שמרתם עליו?? למה לא שמרתם על הבן שלי?" - ותשובה  מאין תימצא.

תמונה אחרת. עומדים לפני כבש המטוס, חגורים בכל הציוד הצנחני ממתינים לאות. כמה דקות של חסד. אני מזהה את חברי ירון יוגב, בחור משיכמו ומעלה ממושב קידרון, שבהיותו קומונר בסניף הנוער העובד והלומד, נוצר הקשר ביננו. עכשיו הוא מפקד צוות בסיירת. קצת על המצב בקן וקצת על הצניחה המיועדת ועל דוגמא אישית וחינוך וערכים ולאן הולכים אישית וכללית.  שיחת חולין. מי יכול לשער שכמה שבועות אח"כ הוא יהרג  בראש ציוותו בהיתקלות עם מחבלים בלבנון..

חומת מגן 2002. כל היום רוחשות שמועות רעות, כאילו אינן נוגעות בך ממש, אבל הן כן. אני בפגישה במשרדי כשמגיעה הבשורה האיומה. אייל עזורי, בן משפחתי היקר, נפל בקרב  בג'נין בהיותו בן  25  במילואים. איזה עצב תהומי מתפשט באותו הרגע. צער עמוק מאד.

אפשר גם להפליג לתש"ח ולספר על שמעון קליין, דודה של אישתי נילי  שעלה ארצה לאחר שכל משפחתו, למעט אחיו נספתה בשואה. כמה גדולה הייתה השמחה של האחים פנחס ושמעון  קליין לגלות זה את זה בחיים אחרי התופת מגרמניה שכילתה את משפחתם כולה, כמה קצרה הייתה עדנתם. שמעון קליין, ששרד את הנאצים שביקשו לכלותינו, נהרג זמן קצר אח"כ בקרב על בארות יצחק. דור דור וסיפוריו דור דור וקורבנותיו דור דור ואבידותיו וכל זה  בעבור מה? והאם נגזר עלינו לחיות על חרבינו? והאם הקורבן, שקשה כל כך לשאתו, והוא נכנס לנבכי נשמתינו והופך בקרבינו שוב ושוב ללא הפוגה האם הוא ראוי ומוצדק? האם ראוי לשאתו בכאב גם כשחלקים מסויימים מהחברה עוברים מאנחנו לאני? מערכי רעות וערבות הדדית לערכי ממון וחומר? מציונות לציניות?

והתשובה הראשונה הכנה שלי לשאלה זו, החצובה מעומק ליבי, היא אף על פי כן ולמרות זאת, כן.

חרף הצער, הכאב וההקרבה מוטב שיצילו המעטים את הרבים, ובמותם יצוו לנו כחברה, כמדינה וכעם את החיים מאשר שתבוא שואה איומה על ראשי כולנו כאחד, ללא הגנה, ללא חברה ללא מדינה  ללא ארץ וללא עם. זוהי  קרוב לוודאי תשובתה של החברה כמכלול. האם זוהי גם תשובתם של האב והאם הרעיה הבן והבת השכולה? לא בהכרח. האם בהיפרם המרקם המאחד את כולנו בריקמה אנושית אחת הקורבן הקשה מנשוא וגדול מכל ביטוי ששפתיים תוכלנה לתאר ניתן בכלל לנשיאה? איש איש ומשאו איש איש וכאבו?

דומה שהתשובה יכולה להינתן רק ע"י מעשי ידינו אנו. הנופלים במותם סללו לנו הדרך. דמם  נצרף במגש הכסף עליו נישאה מדינת ישראל- איזו מדינה, ישראל תהיה? האם תהא ראויה לקורבן העצום שהוקרב בעבורה? איזו חברה נהיה? האם חברה שבה ערכים כמו "איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"? חברה מתנדבת - חברה של חסד וצדק משפט וצדקה אהבה ואחווה ורעות? או חברה צינית וחומרנית הפוגעת בענייה ובה איש איש לנפשו ולביתו איש איש וכאבו איש  ואישה  ליגונם? חברה עם מופת וחזון ואור לגויים שהכלל  "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל  שלאורו היא צועדת או כל דאלים גבר? בידינו הפתרונים ולנו המפתחות
.

זכריה הנביא מזכיר כי :" לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי נאום ה צבאות". וכן מזכיר כי :"..אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת משפט ושלום שיפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם  ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלו שנאתי נאום ה".

ובימינו אנו בן גוריון בנאום מלא חזון ותקווה שגם היום  לא נס ליחו אומר ומזכיר לנו ב 1953:"אילו נדרשתי למצות את כל מהותה של ההסטוריה היהודית במילים  אחדות הייתי אומר 3 מילים "איכות מול כמות" תמיד בכל הדורות מימי יהושוע בן נון ועד מלחמות צה"ל, עמדנו מעטים מול רבים. גם אם נצליח , ואני מאמין כי נצליח, להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים. ורק אם נהיה נאמנים לייעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה- נעמוד בסגולותיו המוסריות והאינטלקטואליות, אין העם היהודי, הקטן והמופלא הזה, נופל מהגדולות שבאומות וחינוכו צריך לטפח ולהגביר סגולות אילו עד שיא יכולתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא יבצר מאיתנו להראות דרך חדשה לעולם. דרך של שלום וצדק וחירות ואחווה אנושית, לא ע"י הטפה והסברה אלא ע"י היותינו למופת בחיינו, במישטרינו, בהליכותינו. כי שומה על מדינת ישראל להיות מדינה למופת...".

דומה שבמבט לאחור 60 שנים, צעדנו כברת דרך. השגנו השגים ראויים ומרשימים בחייה הקצרים של החברה הישראלית.  מדינת ישראל היא פלא מתהווה. נס נמשך. ואין לקבל קיומה כמובן מאליו ככתוב: "כה אמר ה צבאות, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו מרוב  ימים. ורחובות העיר ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.. כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאום ה צבאות." אך אל לנו לשקוט על שמרינו. הדרך עוד ארוכה ואתגרים רבים : ערכיים , חינוכיים , התנדבותיים , בטחוניים ורוחניים עוד לפנינו. החברה הישראלית עשירה בגוונים שונים ורבים היוצרים יחדיו את הפסיפס המיוחד המרכיב אותה. אסור לאבד את האמונה והתקווה ליצור יחד, פה בארץ הזו, חברה ערכית, מוסרית, צודקת, וטובה יותר, חברה שתהיה באמת אור לעולם ואור פנימי לכולנו.

אתם המתנדבים, מכל גווניה של החברה בישראל, היוצקים את החסד והרוח אל דמותה של מדינת ישראל ובונים את קומותיה ודמותה בעמודי אור שראשם בשמיים ויסודותיהם נטועים בארץ, מהווים את המסד הערכי-נתינתי עליו מושתת החברה. ברוכים תהיו על השארת חותם של טוב וחסד. על כך חיזקו ואמצו.
 
                                                      
                  יורם סגי זקס
                                                       יו"ר המועצה הלאומית להתנדבות בישראל

עבור לתוכן העמוד