ילדי הפלואוריד
הגדל

הונדה החבוטה, מודל 82', קרטעה בשבילי העפר המחורצים והעלתה מאחוריה עננת אבק סמיכה. נסענו בינות מטעי תירס יבשים ובקתות קש ובוץ, בדרך לבית של נגוידרו. פאולה ושני עוזריה המקומיים חשבו שכדאי שמוסו, דודו של נגוידרו, יתלווה אלינו, למקרה שאביו של הילד ינסה למנוע מאיתנו להיפגש עימו. הדוד מוסו עובד כפקיד מועצה והוא דמות ידועה באזור, ונוכחותו יכולה לסייע, הסבירה לי פאולה.
כשהגענו ל"בומה" (מקבץ של בקתות שבדרך כלל שייכות לתא משפחתי אחד) שבה חי נגוידרו, יצאה לקראתנו אמו, כבת ארבעים, וחיוך נבוך על פניה. זו לא היתה הפעם הראשונה שפאולה ואנשיה הגיעו לנסות לשכנע את המשפחה לשלוח את נגוידרו לניתוח שיאפשר לו לנהל אורח חיים אשר בוודאי יהיה טוב יותר מההסגר שהוטל עליו מיום היוולדו.
נגוידרו, כבן 15, הוא רק אחד ממאות ילדים החיים במחוז בבטי (Babati) שבצפון טנזניה וסובלים מנכויות קשות בשל שתיית מים מזוהמים בפלואוריד. ילדים אלה מעבירים את חייהם בלי תקווה. רובם חיים בחשכה, מוסתרים בבקתות קטנות, בלי קשר עם העולם שבחוץ, בלי חינוך ובלי הזדמנות לחיות חיים מלאים ונורמליים. הילדים האלה הם כמו חיים-מתים, ופעמים רבות איש פרט לבני משפחתם הקרובים אינו יודע על קיומם.
אין נתונים מדויקים באשר למספר הילדים במחוז בבטי, ובאפריקה בכלל, הסובלים מנכויות בשל הרעלת פלואוריד, אולם לאחר שש שנים שבהן עבדה פאולה באזור ברור לה כי כאן מדובר בשיעור גבוה וחריג. "לילדים רבים באזור יש עיוותי עצם כה קשים, עד שכמה מהם אינם מסוגלים ללכת בלי עזרת מלווה", אומרת פאולה.
הבומה של משפחתו של נגוידרו, בפאתי הכפר מינג'ינגו (Mingingu), נראתה סטנדרטית בגודלה. היו בה חמש בקתות, ובמרכזן ה"קראל" - גדר ענפים מוגבהת שתוחמת שטח שבו מוחזק עדר הבקר של המשפחה. ביקשנו מהאם לראות את נגוידרו, ורק לאחר כעשר דקות של שכנוע והפצרות מפיה ומפי העוזרים של פאולה הוא הסכים לצאת החוצה.
בפתח הבקתה התגלה ילד נמוך, גובהו לא יותר מ-1.20 מטר. הוא כיסה את פניו בכפות ידיו כדי להגן מפני קרני השמש החזקות - מאחר שהוא מבלה את רוב ימיו באפלת הבקתה המאובקת, עיניו אינן מורגלת לבוהק היום - ועיווה את פניו, ספק בחיוך ספק בעווית כאב שנגרם לו בשל העמידה על רגליו.
לאחר שנגוידרו בא לעולם הלך אביו להיוועץ ברופא כשפים מקומי ולשאול מה עליו לעשות בילד ה"מוזר" שנולד לו. הרופא הסביר שהילד נולד נכה משום שכישוף גדול הוטל על המשפחה, ואין באפשרותו להסירו. הוא יעץ לאב לשמור על הילד ולגדלו, שכן בבגרותו יפתח כוחות מאגיים, ובאמצעותם יוכל האב להגדיל את הונו ולהיות לאיש עשיר. וכך, בעוד המשפחה ממתינה ליום שנגוידרו יגדל וישפר את מצבם הכלכלי, הוא מבלה את ימיו בתוך בקתה עשויה צואת בקר ובוץ, מוסתר מחמת הבושה.

התאהבה בטנזניה
פאולה גרמלי, אמריקאית נמרצת וחייכנית בת 42, הגיעה לטנזניה לראשונה לפני כעשר שנים לבקר את אחיה, אדריכל במקצועו, שעבד בעיר ארושה (Arusha) שבצפון המדינה. במהלך הביקור נשבתה בקסמי המדינה המזרח אפריקאית, תרבותה העשירה, תושביה ונופיה עוצרי הנשימה.
כשחזרה לארצות הברית גמלה בלבה של פאולה החלטה - לחזור לטנזניה ולנסות לעבוד בה בתחום הכשרתה כמרפאה בעיסוק. כך, בלי תוכנית מוגדרת ובלי מקום עבודה מוסדר, נפרדה ממשפחתה ומחבריה, ויתרה על שלוות חייה הבורגניים ויצאה ליבשת השחורה.
בשנותיה הראשונות בטנזניה עבדה פאולה במרכז שיקום בארושה כמרפאה בעיסוק ויצאה למרפאות שדה באזורי ספר כדי לספק שירותים רפואיים לאותם התושבים שאין ביכולתם להגיע לעיר. באזורי הספר נתקלה לראשונה באותם מקרים קשים של נכויות, ושם גם נחשפה לראשונה לעולם חדש ומוזר של אמונה בכישוף וברוחות רעות.
"כשסיימתי לעבוד במרכז השיקום היה לי ברור שאני חייבת להישאר ולהמשיך לעבוד בטנזניה", מספרת פאולה, "ולאחר שראיתי את הילדים הנכים והמוגבלים, החלטתי להקים את מונגזה, 'קרן אור' בסווהילית, ארגון שיתמקד בילדים פגועי הפלואוריד, שעד אז איש לא טיפל בהם".
בעזרת חברים ומשפחה גייסה פאולה סכום כסף התחלתי ויצאה לבדה למסע שנמשך עד היום. עד כה הצליחה לממן ניתוחים ליותר ממאתיים ילדים, בהחלט הישג מרשים לארגון כה קטן שאינו זוכה לתמיכתה של ממשלת טנזניה. כיום היא מחלקת את ימיה בין ביתה שבארושה, שם היא מקדישה את עיקר זמנה ומרצה לטיפוח גינתה - "הגן שלי הוא אחד המקומות השפויים היחידים שיש לי במציאות שבה אני חיה", היא אומרת - ובין ביתה השני במינג'ינגו, כפר קטן בלב מחוז בבטי המונה כמה עשרות בקתות קש ופח הפזורות על פני שטח לא גדול.
פאולה שכרה בכפר חדר באכסניה של אוביידי, איש עסקים מקומי. בחדר זה היא מבלה שבועיים בחודש, בלי חשמל ובלי מים זורמים, ומתקלחת בעזרת דלי מים שחוממו על גחלים. בחברת שני עוזריה המקומיים - פרידה מבויה בת ה-23 ואמירי בקרי, בן ה-35 - פאולה מחפשת אחר ילדים נכים במטרה לשכנע את הוריהם שכדאי להם לעבור ניתוח אורתופדי, כדי שתהיה להם הזדמנות לנהל אורח חיים נורמלי.

זיכרונות קשים
מינג'ינגו הוא מסוג המקומות שאתה חולף על פניהם בדרך מנקודה לנקודה במהלך מסע או טיול ויודע שלעולם לא תחזור אליהם משום שאין בהם דבר מלבד עליבות ומסכנות. התייר המערבי הממוצע נחשף למקומות הללו רק מבעד לחלונות הרכב, המשמשים מעין מסך טלוויזיה מגן ומבודד שעליו מוקרנת מציאות שלחולף על פניה אין עימה כל מגע אמיתי.
באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת ניסה יוליוס נייררה, הנשיא הראשון של טנזניה, לבצע רפורמות כחלק ממדיניות כוללת שנקראה "חיברות". נררה ביקש להפוך חברה שהיתה מורכבת מפסיפס של שבטים שחיו בבקתות מבודדות ונטולות תשתיות לחברה המרוכזת בכפרים, כדי שהמדינה תוכל לספק להם תשתיות ושירותי בריאות וחינוך.
אולם התקציבים האדירים שנדרשו לביצוע התוכנית הותירו את הממשלה בגירעון ענקי, והיא מעולם לא הצליחה לספק לכפרים את השירותים והתשתיות שלשמם הוקמו. התוכנית גם עוררה את התנגדותם העזה של תושבים רבים, וכמה מהם נושאים עימם עד היום זיכרונות קשים מהתקופה שבה אילצה אותםהממשלה, לעתים בכוח, לעזוב את אדמותיהם, לנטוש את אורח חייהם המסורתי ולעבור לכפרים שנבנו בעבורם.
כל אלה גרמו לכך שמדיניות היישוב בכוח נחלה כישלון חרוץ, וכל שנותר היום מהתקופה ההיא הם שרידי כפרים שבהם גרים אלה שבחרו להישאר בבתיהם החדשים. מינג'ינגו הוא אחד מאותם המקומות.
הכפר יושב בצומת חברתי. זוהי ארצם של בני השבטים מסאי, ווארושה ובארביי. לקראת סוף מאי, עם סיום עונת הגשמים, האזור הופך צחיח, מרבדי העשב הירוקים קמלים, עצי הבאובב האדירים משירים את מחלפותיהם ומקבלים חזות של עצי רפאים אימתניים, ומאגרי המים העִליים מצטמקים ומתייבשים אט אט.
בהיעדר תשתיות מים וחשמל נאלצים תושבי האזור לשאוב מי תהום מבארות מים מסורתיות שהם חופרים בכל שנה מחדש בסיום עונת הגשמים. רוב התושבים נאלצים לכתת את רגליהם במשך שעות כדי להגיע לבארות, וגם בני המזל שהצליחו לרכוש אופניים צריכים לדווש במשך כשעה וחצי.

מכת הפלואורוזה
אך זו הבעיה הקטנה של התושבים. אדמות האזור, שלפני מיליוני שנים היה מכוסה מים, מכילות סלעי משקע ימיים ובהם סלעי פוספוריט. "סלעי פוספוריט עשירים בשרידי עצמות דגים ומורכבים בעיקר מן המינרל אפטיט, המכיל בין יתר מרכיביו גם פלואור. בעונת הגשמים, בעת שהמים מחלחלים מבעד לשכבות הסלע, הם ממיסים חלק מהפלואור בדרכם לשכבת מי התהום", מסביר הגיאולוג ד"ר אלי טננבאום. המינרל אפטיט מכיל גם ריכוזי פוספט גבוהים, ובהיותו דשן מצוין לחקלאות הוא בעל חשיבות כלכלית גדולה. עובדה זו לא נעלמה מעיניהם של יזמים מקומיים, ובאזור מתבצעות פעולות כרייה מאומצות. אלה אמנם מספקות פרנסה לתושבים, אך גם גורמות לשחרור תוצרי לוואי רבים לסביבה, בהם כמויות גדולות של חומצה הידרופלואורית, והיא נספגת בקרקע ומחלחלת למי התהום.
בדגימות שלקחה פאולה ממעיינות ומבארות שמהן שואבים התושבים מים נמצאו ריכוזי פלואוריד של עד 28 מיליגרמים לליטר, ריכוז הגבוה פי כמה וכמה מהתקן הנהוג במדינות המערב, שהוא 2-1 מיליגרמים לליטר. ברמות של עד שני מיליגרמים לליטר, הפלואוריד הוא מרכיב חשוב בהגנה על השיניים מפני עששת, ולפיכך במדינות מפותחות, לרבות בישראל, מוסיפים אותו למי השתייה. אולם צריכה של ריכוזים גבוהים מדי של פלואוריד עלולה לגרום להרעלת פלואוריד, הנקראת פלואורוזיס.
סימניה הראשונים של הפלואורוזיס הם כתמים חומים על השיניים, ובשלב מאוחר יותר היא גורמת לפגיעה בכליות, בכבד, בשלד ובעצמות ובמערכת העצבים המרכזית, ומגבירה את הסיכוי ללקות בסרטן. במקרים קשים מאוד ההרעלה עלולה לגרום לנכות.
ילדים ותינוקות חשופים להרעלת פלואור יותר ממבוגרים, ונשים בהריון השותות מים עתירי פלואוריד עלולות לגרום לפגיעה במערכות האינזימטיות וההורמונליות בעובר, דבר שעלול להביא להפרעות בהיווצרות השלד ובהתגרמותו. מלבד זאת, היעדר מרכיבים תזונתיים עתירי קלציום בשנותיו הראשונות של הילד תורמים להתפתחות המחלה.
ואולם כנראה יש גם מרכיב גנטי של עמידות לפלואוריד, מסבירה פאולה. "כמעט כל התושבים במחוז בבטי סובלים מהכתמת השיניים, מה שמעיד על כך שכולם צורכים מים עם ריכוזי פלואוריד גבוהים, אך רק חלק מהאוכלוסייה נפגע ברמת השלד. הגענו למשפחות שבהן רק ילד אחד מתוך עשרה סובל מנכות, אך כולם צורכים את אותם המים.
"ברוב המקרים אפשר לעזור לאותם הילדים באמצעות ניתוחים אורתופדיים, אלא שכדי להביא את הילדים לחדר ניתוח עלינו להתגבר על שני אתגרים גדולים: האחד הוא לאתר את אותם הילדים, והשני הוא לשכנע את ההורים להסכים להליך הרפואי", היא אומרת.

קללת הכישוף
במציאות קשה של היעדר משאבים, שבה משפחה של עשר נפשות צריכה לשרוד מהכנסה של פחות מעשרים דולרים ליום, שולטים חוקי הטבע שלפיהם אין לחלש זכות קיום. המסאי והבארביי הם שבטים של נוודים למחצה, הנודדים עם עדרי הבקר שלהם בחיפוש אחר שטחי מרעה. נכות, בוודאי כזו שאינה מאפשרת ללכת, היא לפיכך נטל כבד על המשפחה. גם בקרב שכניהם, בני שבט ארושה, העוסקים בעיקר בחקלאות, נתפשים הילדים הנכים כמי שאינם מסוגלים לתרום למאמץ הקיומי. בעבר דינם היה מיתה, בין שבהמתה ישירה ובין שבהרעבה אטית. כיום המדינה אוסרת להרוג ילדים, והתופעה הצטמצמה מאוד, אך עדיין ידועים מקרים שבהם בחרו ההורים בשיטה המסורתית והרגו את ילדיהם.
מרכיב תרבותי אחר, הנטוע עמוק במסורת האפריקאית, הוא עניין הכישוף. האנתרופולוג פרופ' אלי דאב, לשעבר מרצה בחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, מסביר: "האמונה באפריקה היא שלכל דבר שקורה לנו במהלך החיים יש סיבה. המסאי ושכניהם מאמינים כי ילדים נכים נולדים כתוצאה מהתערבות חיצונית של גורם כלשהו, שרוצה ברעתם. האפשרות הראשונה היא קללה המוטלת במכוון על ידי מישהו שמכיר את המשפחה ורוצה ברעתה - אולי שכן שמקנא בגודל עדר הבקר או בכמות היבולים של המשפחה; אולי אשתו השנייה או השלישית של בעל המקנאה ברעיה הראשונה ובמעמדה.
"אפשרות שנייה היא שהנכות והסבל מקורם בעונש שהטילו האבות הקדומים שזה מכבר מתו. הללו, כך על פי האמונה, אינם מרוצים מדרך התנהלות צאצאיהם, ולכן מענישים את המשפחה. האפשרות השלישית היא שהנכות היא תוצאה של כישוף שהוטל על ידי מכשף. מכשפים הם אנשים הנולדים למשפחות שיש בהן מסורת של כישוף. הם אינם יודעים שהם מכשפים ואינם מרעים מסיבה מסוימת אלא מעצם הווייתם. כלומר, אני יכול להיות מכשף ולא אדע זאת", מסביר דאב.
בשל הפחד מהכישוף ומהלא הידוע, היעדר המודעות לחלופה הרפואית והתפישה שלפיה הילדים הנכים הם נטל, הורים רבים נוקטים גישה פסיבית - השלמה עם הגורל מצד אחד, והסתרת הילדים הנכים מחמת הבושה מצד שני. "כשאני מגיע לבקר משפחה שיש בה ילד נכה", אומר בקרי ומחזק את דבריו של דאב, "הם בדרך כלל אומרים לי 'הילד לא יוכל לעזור לנו בשדה או עם הבקר, והוא רק יעלה לנו הרבה כסף. אתה מבזבז את הזמן שלך, כי אין מה לעשות עם הילד. מי שנולד נכה נשאר נכה, אי אפשר לטפל בבעיה כי היא נובעת מכישוף'".

איסוף מודיעין בשוק
לפיכך נדרשים לעתים זמן רב וסבלנות אין קץ כדי לשכנע את ההורים והילדים לעבור ניתוח. הניתוחים מתבצעים בבית החולים הלותרני סיליאן שבארושה, הנתמך בעיקר על ידי הכנסייה וממומן גם מתרומות המגיעות מארצות הברית ומקנדה. רובו של הצוות שמבצע את הניתוחים הוא רופאים מתנדבים המגיעים מדי חצי שנה לתקופה של שבועיים ומבצעים ניתוחים באופן מרוכז.
עבודתה של פאולה מכוונת לאותם שבועיים שלהם הוזמן חדר הניתוח. אז עליה להגיע לבית החולים עם מספר רב ככל האפשר של ילדים בעלי נכויות, שכן אלה שלא יגיעו הפעם ייאלצו להמתין חצי שנה עד לסבב הבא. אלא שמשימת איתור הילדים אינה קלה. רוב התושבים באזור גרים בבומות המפוזרות על פני שטחים ענקיים, והגישה אליהן אפשרית רק ברכב שטח 4X4. בהיעדר טלפונים פאולה וצוותה אינם יכולים לתאם מראש את הביקורים אצל התושבים, ולכן ביקורים רבים מסתיימים בלא הצלחה.
אחד המקומות היעילים לאתר אנשים באזור הוא השוק המתקיים מדי יום רביעי בכפר מגרה, שבו אפשר להיווכח במגוון התרבותי העשיר של השבטים באזור על פי המלבושים והתכשיטים המאפיינים כל שבט ושבט. עבור התושבים השוק הוא לא רק מקום שנועד למילוי צורכי מסחר ולהצטיידות אלא הוא גם אירוע חברתי שבו פוגשים חברים ובני משפחה. ובעבור פאולה ועוזריה השוק הוא הזדמנות מצוינת לאתר במקום מטופלים חדשים (ילדים או מבוגרים שאינם סובלים מנכות קשה ולכן יכולים להגיע לשוק בקלות יחסית), לאסוף מידע על נכים קשים יותר שנשארים מבודדים בבתיהם ולעקוב אחר אלה שכבר טופלו או עדיין מטופלים.

טיפה בים
לפעילות מונגזה יש גם חלק חשוב במניעה ובחינוך. עד כה התקין הארגון יותר מארבעים מכלי מים בבתי ספר באזור, והם מספקים לילדים מים נטולי פלואוריד. בעונה הגשומה מתמלאים המכלים במי גשמים, ובעונה היבשה משאיות עם מים נקיים דואגות למלא את המכלים אחת לשבוע.
בקרי ומבויה גם מעבירים בבתי הספר שיעורים בנושא היגיינה ומים. דרך הילדים, כך הם מקווים, יעלו את המודעות בקהילה לסכנות שבצריכת מים מזוהמים. הביקורים במוסדות החינוך ובשוק מאפשרים לפאולה לעקוב אחר הילדים שמבחינת הארגון הם עיקר הצלחתו - ילדים שעברו ניתוח ותהליך שיקומי ארוך והצליחו להשתלב במסגרת חינוכית עם בני גילם.
מונגזה שולח ילדים בוגרים שהשתקמו לבתי ספר מקצועיים, שם הם לומדים מקצועות כמו חייטות, נגרות וטכנאות וטרינרית, כדי שיוכלו להתפרנס למרות מוגבלויותיהם. אחד מהם הוא צ'וצ'ו, נער בן 15, שאת אביו פגשנו באחד מימי השוק במגרה.
צ'וצ'ו היה אמור להתחיל ללמוד בבית ספר מקצועי בסוף החודש, והמפגש אפשר לפאולה לתאם עם אביו את מועד האיסוף של הנער לבית הספר.
אולם גם פאולה יודעת שפעילות הארגון הקטן שהקימה היא רק טיפה בים. טנזניה היא אחת המדינות העניות בעולם. העלויות הכרוכות בהקמת מתקני טיהור אזוריים הן עצומות, ונוכח ריבוי הבעיות שעימן נאלצת המדינה הענייה להתמודד, בראשן מגפת האיידס, נדחקה בעיית המים לתחתית סדר העדיפויות הלאומי.
"לפני כמה שנים דגמה הממשלה את מקורות המים באזור. אני יודעת שהם מודעים לבעיה, אבל ממה שידוע לי עד כה, הם לא עשו דבר", אומרת פאולה.
את מאמינה שתצליחי בסופו של דבר לשכנע את הוריו של נגוידרו לאפשר לו לעבור ניתוח?
"במקרים רבים אנחנו נתקלים בהורים שאינם ששים לאפשר לנו לטפל בילדים. הדבר תלוי בהשכלתם של ההורים וברמת הפתיחות שלהם. אם ההורים עומדים על שלהם, אנחנו נעזרים במנהיגים המקומיים של הכפר, שאיתם אנחנו משתדלים לשמור על קשרים טובים. לאחרונה הצלחנו ליצור יחסי אמון טובים עם אחד הרופאים המסורתיים באזור בבטי, והוא הבטיח להפנות אלינו מטופלים עם נכויות, אם יפנו אליו לעזרה. כך שאני עדיין מאמינה שבעזרתו ובעזרת אנשים אחרים שיש להם השפעה בקהילה נצליח לטפל גם בנגוידרו ובילדים אחרים במצבו".

ישאירם לבדם

חזרתי מטנזניה בסוף אוגוסט 2005, מותש מעוצמת החוויה, והייתי צריך לנוחולהירגע מעט לפני שאוכל לשוב, דרך התמונות, למציאות הקשה שחוויתי באותםהשבועות.
אלא שבאופן אירוני ההתבוננות בתמונות בבית, בסביבה סטרילית ומוגנת, עוררה מחדש את החוויה באופן קשה וטעון יותר. בטנזניה המצלמה שבידי היתה לא רק כליעבודה אלא גם אפוד מגן שיצר מעין חיץ ביני ובין העולם ש"בחוץ". אולם כעת, משלא היהלי עוד צורך באפוד, הצליחו המראות שהוקרנו על מסך המחשב שלי לחדור אלי ולגעת ביבעוצמה מוגברת. מהר מאוד הבנתי שהתמונות והדימויים שצילמתי יכולים לעזור לפאולהולארגון שהקימה. כך, בהדרגה, החל להתגבש הרעיון של "ישאירם לבדם
" .
פרויקט"ישאירם לבדם" (מתוך השיר "אלוהים מרחם על ילדי הגן", מאת יהודה עמיחי) הופק בעזרת"ברית עולם" - תנועת התנדבות ישראלית שעובדת עם נוער במצוקה בארצות העולם השלישי. בינואר השנה הועלתה בגלריית המדרשה לצילום גיאוגרפי ובגלריית הוראס ריכטר ביפו תערוכת צילומים שאצר הצלם מיקי קרצמן
.
התערוכה, שהציגה תיעוד דוקומנטרי שלפעילות ארגון מונגזה, חשפה את הצופים לעולמם ולחייהם של אותם ילדים נכים שחיים רקכמה אלפי קילומטרים דרומה מכאן. במסגרת הפרויקט הצלחנו לגייס יותר מ-3,000 דולר, והם ישמשו למימון פרויקטים משותפים לברית עולם ולארגון מונגזה
.
פאולה, שהגיעהלישראל לרגל פתיחת התערוכה, גיבשה עם יו"ר ברית עולם, ד"ר מייק נפתלי, ועם מנכ"ליתהעמותה, לי צוקר, תוכנית אסטרטגית לשיתוף פעולה ישראלי-טנזני. התוכנית כוללת הטסהשל ילדים נכים מטנזניה לישראל לניתוח ולשיקום, בנייה של מרכז קהילתי בכפר מינג'ינגוועזרה במימון שוטף של ארגון מונגזה
.

כדי להוציא לפועל את התוכניות שהוזכרולעיל יש צורך במימון רב נוסף
.
כל המעוניין לתרום לפרויקט יכול לעשות זאתבאמצעות פנייה ל"ברית עולם" או לאיתי פרי. לפרטים ולמידע נוסף:
info@britolam.com, לי צוקר

050-2000326, 03-6168797; איתי פרי

054-4763242, Itai_perry@yahoo.com או באתרי האינטרנט שלהעמותות:

מונגזה- http://www.mwangaza.org

"ברית עולם" - www.britolam.org

לקריאת הכתבה במקור נא ללחוץ כאן

עבור לתוכן העמוד