חיפושדלג על חיפוש
    blog
    תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

    שנת ההתנדבות של 2020- מה למדנו על ההתנדבות והמעורבות החברתית במשבר הקורונה?

    שנת ההתנדבות של 2020- מה למדנו על ההתנדבות והמעורבות החברתית במשבר הקורונה? (הגדל)
    אז איך בכלל אפשר לסכם שנה כזו? אחת השנים הלא צפויות והמאתגרות שחווינו, מכל כך הרבה כיוונים. ובכל זאת, ציוני דרך כמו סוף שנה אזרחית- מהווים עבורנו הזדמנות שניה לעצור, לחשוב, לחשב מסלול מחדש ולנסות להבין: מה בעצם היה לנו פה?

    אני זוכרת אי שם בחודש מרץ, בימים הראשונים של המשבר, שיחה שהייתה לי עם קולגות מתחום ההתנדבות מעבר לים. כולם היו בהלם מהמצב, מקצב האירועים ומהצפוי. ואז הם אמרו לי משפט שלא אשכח: "זה קטן עליכם בישראל, אתם כל כך מורגלים במצבי חירום, אתם מיד יודעים מה לעשות ואיך להתארגן".

    ואכן, אנחנו מדינה מנוסה מאד במצבי חירום. וכשיש מצבי חירום, אנחנו גם אומה מתנדבת. שיעורי ההתנדבות בתקופת חירום בישראל מזנקים כמעט תמיד והעם שלנו יודע להתייצב, לסייע ולהגיב מאד מהר. התנדבות במצבי חירום מתאפיינת בד"כ בסולידריות גבוהה ובמוטיבציה גבוהה. המתנדבים בתקופות של חירום מזהים צרכים מיידיים ופועלים לספק להם מענה מהיר. תקופות אלה מתאפיינות בתחושת דחיפות ונחיצות. המתנדבים מרגישים שהם חייבים להתגייס, גם מתוך צורך פסיכולוגי של "לקיחת שליטה" במצבים של העדר שליטה.

    אבל החירום הזה, המגפה הזו, היו שונים מכל חירום שידענו עד כה, בכמה וכמה מובנים. משבר הקורונה הוא חירום לא מוכר. לא ידענו כמותו קודם לכן ולכן, על אף כל ניסיוננו, נדרשה ונדרשת חשיבה יצירתית רבה ואדפטציות מגוונות, כדי להתמודד עם השינוי שהוא מביא. המשבר הזה הוא משבר גלובאלי. במצבי חירום קודמים התמודדנו עם משבר מקומי. 

    המשבר הזה הוא משבר מתמשך, ארוך טווח ורווי באי וודאות. עד היום ידענו מצבי חירום שהארוכים שבהם היו חודש וחצי-חודשיים. הפעם, נדרשנו למושג של "שגרת חירום". החירום הפך למצב שגרתי.

    במשבר הזה נדרשנו לריחוק פיזי, בעוד שבמצבי חירום קודמים, אנחנו לרוב מתקרבים ומתקהלים כחלק מהצורך לחזק את החוסן והסולידריות. 

    במשבר הזה נדרשנו לעשות הפרדה בין הבריאות הפיזית שלנו לזו הנפשית. אם הדבר הנכון לעשות בריאותית הוא לשמור על ריחוק פיזי ולהישאר בבית, אצל רבים התעוררה התחושה שנפשית, לבחירה זו מחירים לא מעטים. אנחנו שומעים לא מעט על תופעות של אלימות, בדידות, אובדנות שמוקצנות, כתוצאה מהריחוק והסגר. 

    אז איך ההבדלים הללו, איך המאפיינים הייחודיים הללו השפיעו על ההתנדבות בתקופה הזו? קודם כל חשוב להגיד: העשייה ההתנדבותית והקהילתית בישראל בתקופת הקורונה, הייתה מרשימה מאד ומרגשת, בעיקר לאור כל המאפיינים הייחודיים של המשבר הזה. על אף הריחוק החברתי, על אף הקשיים- המוני אנשים התגייסו לסייע ובמובנים רבים, בלעדיהם, המשבר הזה היה עובר עלינו כחברה, אחרת לגמרי. בנוסף לכל זה, הנה כמה מחשבות שלי, על ההתנדבות והמעורבות החברתית בתקופה זו ואיך כל אלה יכולים גם להשפיע על ההתנדבות ביום שאחרי הקורונה:

    • ההתנדבות והמעורבות במתכונתה הרגילה לא יכלה להמשיך להתקיים. עקרון הרציפות, שנתפס כפרדיגמה מובילה בהתנדבות במצבי חירום, נפגע מעצם העובדה שאוכלוסיות שלמות של מתנדבים/ות נאלצו להפסיק את התנדבותן הרגילה. התגובה לכך הייתה שונה בין ארגון לארגון. ישנם ארגונים שהצליחו לעשות את המעבר ולשנות את תפקידי המתנדבים, להעביר חלק מהפעילות לאוויר הפתוח או להציע אפשרויות להתנדבות מהבית. לצידם, היו לא מעט ארגונים שבחרו להפסיק או להקפיא את פעילות המתנדבים. בחירה זו מעוררת הרבה שאלות לגבי היום שאחרי הקורונה. האם המתנדבים שהפסיקו את פעילותם יחזרו אליה? האם נדרש לפרקטיקות ייחודיות על מנת לבנות מחדש את הקשר ואת האמון?
    • זוהי שעתם של הצעירים. ומה לגבי האזרחים הוותיקים? מצד אחד, המשבר הזה הביא המוני צעירים להשתלב בפעילות התנדבותית. כמעט 20% מהצעירים שהיו מעורבים חברתית בתקופת הקורונה- לא היו מעורבים קודם לכן. זהו גל חדש ומשמעותי של צעירים שהבינו כי צריך אותם, כי יש להם תפקיד. לצידם, אזרחים ותיקים רבים נאלצו להפסיק להתנדב. רבים מהם ביקשו להמשיך ולהיות פעילים תחת המגבלות, אך באופן מסוים נתפסו, בתקופה זו, כאוכלוסייה שזקוקה לסיוע ופחות כאוכלוסייה מסייעת. בכך נוצרה, עבור חלקם לפחות, פגיעה בתחושת המשמעות, המסוגלות והחיוניות. גם כאן עולות שאלות לגבי ההשלכה של אלה לעתיד: האם נשכיל לשמר את הצעירים שנכנסו אל השדה החברתי בתקופה זו? האם לארגונים ולהתארגנויות יש את הכלים הנדרשים על מנת לשמר אותם, לאור העובדה שניהול צעירים שונה מניהול אוכלוסיות אחרות? ובמקביל, האם נשכיל למצוא את הדרכים השיב את האזרחים הוותיקים לפעילות, לבנות מחדש את הקשר עמם?
    • נשברה הפרדיגמה של עוזרים ונעזרים- כל אחד יכול לעזור או להיעזר- במשבר בו כולנו בחזית, שבו המגפה לא מבחינה בין אדם לאדם ועלולה לפגוע בכל אחד, הפוטנציאל להפוך לאדם שזקוק לסיוע הוא גבוה. למעשה, גם אנשים שמתנדבים ביום יום, יכלו למצוא עצמם בבידוד וזקוקים לסיוע או עזרה במזון, תרופות או בהורדת הכלב לטיול. כל אחד יכול היה למצוא את הדרך לסייע וכל אחד יכול היה למצוא עצמו נדרש לסיוע. שבירה זו של פרדיגמה עתיקה, הרואה בהתנדבות כאקט של "חזקים" שמסייעים ל"חלשים" היא משמעותית מאד לעתיד ההתנדבות. למעשה, זהו מסר שאנחנו מנסים להוביל כבר זמן רב: כל אחד  יכול להתנדב, כל אחד יכול לקבל עזרה. התנדבות, פעילות קהילתית, מעורבות חברתית- הם פעולות הדדיות, משלבות, מעצימות, עבור כל אדם וכל אוכלוסייה. אם יש משהו 'טוב' שקרה במגפה הזו, זה המסר הזה, שאני תקווה שיחלחל ויוטמע בנו, כחברה.
    • ממשבר גלובאלי- ההתנדבות הפכה יותר לוקאלית. אכן, מדובר במשבר בינלאומי שלא פסח על אף מדינה. ועל אף זאת, המאפיינים הייחודיים שלו דווקא עוררו מחדש את ההתנדבות המקומית, הלוקאלית. זו הייתה שעתה של הקהילתיות, של הפריחה של המעורבות החברתית בבניין, בשכונה. בין אם בגלל המגבלות של מרחק ובין אם בגלל העובדה שאלה הזקוקים לסיוע הפכו לשכנים שלנו, לאנשים שסביבנו, אנשים רבים שמתנדבים בשגרה בארגונים פורמאליים, בעיר אחרת, סביב תחומי העניין שלהם, מצאו עצמם מתארגנים בשכונה לסייע לשכנים הוותיקים שלהם, מארגנים סלי מזון לאנשים בבידוד או מוציאים את הכלבים של מי שחולים לטיול. תופעת "רכזי הבניין" יצרה עדנה מחודשת לשכנות טובה ולעזרה ההדדית, גם במקומות בהם אלה פחות מתרחשות ביום יום.  השאלה העיקרית שעולה כאן היא על הקשר שבין ההתארגנויות grass-roots הללו, המקומיות, לבין הארגונים. האם המתנדבים והפעילים יבחרו להישאר שם, או ביום שאחרי הקורונה יחזרו חלקם לפעילותם הקודמת? האם הארגונים ישכילו להתחבר ליוזמות המקומיות, לשתף עמן פעולה ולייצר פעילות מותאמת עבור כולם? לשלב בין הכח של הלוקאליות והגלובליות?
    • ההתנדבות הווירטואלית/הדיגיטלית/מהבית תפסה את הבמה. ההתנדבות הווירטואלית קיימת לפחות 20 שנה. למעשה, מאז שפרץ האינטרנט לחיינו, ככה גם החלה ההתנדבות, בקטנה, גם ברשת. בישראל היו מספר ארגונים בודדים שהפעילו מתנדבים/ות אונליין במגוון של משימות "מרחוק", אך איכשהו, על אף הזמינות והנגישות והמעורבות הרבה שלנו בכלים הטכנולוגיים, ההתנדבות הפורמאלית לא התבססה בהם, לא באופן נרחב. ואז הגיע המשבר הנוכחי, שחייב חשיבה יצירתית וחייב אותנו לפתח את המודל הזה לעומקו. ההתמודדות עם המודל הייתה כפולה: איך מתאימים או מייצרים תפקידים מעניינים ואטרקטיביים לעשות מהבית, שגם עונים על הצורך של הארגון והמוטבים ובמקביל- איך מנהלים את זה? איך מנהלים את המתנדבים מרחוק? למדנו המון מהשנה הזו, יש לנו הרבה תשובות לשתי השאלות. מעניין יהיה לראות אם אלה יסייעו בפיתוח נוסף של ערוץ התנדבות ייחודי זה, שיכול לעודד אוכלוסיות רבות שאינן מתנדבות בשגרה ממגוון של סיבות, לעשות כן גם כשהקורונה תסתיים. 

    אז איך מסכמים את השנה הזו? אולי באמירה שיש עוד המון מה לנתח, לחשוב וללמוד עליה. שהיא הייתה עבורנו בית ספר: להתנדבות בחירום, לפעילות קהילתית, להסתגלות  מהירה ולגמישות מחשבתית. היא הייתה שנה של התנדבות רבה, מרשימה, של עשייה קהילתית מרגשת והיא הייתה שנה בה התחדד כנראה, יותר מתמיד, שללא מתנדבים, פעילים ומעורבים חברתית, היה קשה מאד לצלוח אותה. נותר לנו רק לקוות ולייחל לשנה רגועה יותר בזו הבאה, אך עדיין רוויית התנדבות, מעורבות ועשייה. 

    יש לכם מחשבות על הכתוב? זיהיתם דפוס נוסף שלא הוזכר כאן? אשמח מאד אם תשתפו בתגובות. 
    הרשמה לניוזלטר
    הרשמה לניוזלטרדלג על הרשמה לניוזלטר
    שדות המסומנים בכוכבית הינם שדות חובה
    *
    *
    checked
    צור קשר
    עבור לתוכן העמוד