חיפושדלג על חיפוש
    blog
    תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

    על מעורבות חברתית של צעירים/ות ברוח התקופה

    בשבוע שעבר בחור צעיר, בקצה העליון של הצעיר- כמעט בן 40, שהכרתי בעבר באחד ממקומות העבודה שלי, שלח לי הודעת Whatsapp, לאחר כחמש או שש שנים שבכלל לא היינו בקשר.
    "הי" הוא כתב... "מה שלומך?"
    "טוב לשמוע ממך", עניתי
    "אפשר להתקשר?" כתב
    ואני כבר חשבתי לעצמי, איך פעם היה פשוט לגיטימי להרים טלפון, והיום אקט כזה נחווה כמעט כמו חדירה למרחב האישי, ולפני שמתקשרים, צריך קודם לבדוק ב Whatsapp.
    "כמובן, בשמחה" עניתי והוא התקשר.

    התקשר וסיפר איך אחרי שעזב את מקום העבודה ההוא, שבו עבדנו יחד, היה לו כ"כ קשה למצוא את עצמו מבחינה תעסוקתית, והיו לו כמה שנים של חיפוש. תוך כדי, הוא גם סיפר, שהתחתן, נולד לו ילד, ולפני שמונה חדשים עוד אחד, תוך כדי החיפוש הזה של המקום המקצועי בחייו, שאמור לספק לא רק פרנסה, אלא גם מקום של משמעות, וביטוי והשפעה-כשמדובר בדור הy.
    הוא בנה את עצמו, בנה זוגיות, משפחה, בית, השתייך לקהילה, הקים קהילה של אבות צעירים- ואז מצא את ייעודו המקצועי, לפני שנתיים. ולפני כשנה המיזם נסק כנפיים, הצליח מאוד והוא הרגיש שהוא מממש את עצמו במקסימום, משקיעים רכשו חלק מהמיזם, והוא לא רק הרגיש מימוש ומשמעות אלא גם הרוויח המון כסף.
    אלא שאז, כך סיפר, הגיע וירוס הקורונה, העסק קרס, המשקיעים פשטו רגל ועזבו והוא נותר עם כל החובות. וכך עם אישה, שני ילדים קטנים ובית, הוא קרס. הוא השתמש בצירוף המילים: "חוויתי טראומה תעסוקתית קשה". ואני, בתור מי שעבדה שנים עם נפגעות תקיפה מינית ומכירה טראומות בהקשר הזה ובהקשרים נוספים, בפעם הראשונה שמעתי על טראומה שקשורה לתעסוקה.

    ואז קרה הסיפור השני- השבוע קבלתי טלפון ממנהלת שותפויות בארגון שתומך בצעירים/ות חסרי עורף משפחתי, אותם צעירים/ות יוצאי/ות פנימיות, השתלבו בחברה "הנורמטיבית". חלקם התגייסו לצבא, שירתו בשירות לאומי או קהילתי, ואפילו קבלו דירות בקהילה במחיר מסובסד לקראת הלימודים האקדמיים שלהם/ן.
    הם השתלבו במקומות עבודה, כאלה של שכר שעה, לא ממש קבועים, אבל השתלבו וכבר היו רגע לפני תחילת הלימודים אלא שאז, הגיע וירוס הקורונה, ואותה מנהלת שותפויות אמרה לי: "את מבינה מה זה אומר?" זה אומר שכמה שהם כבר הצליחו לשבור מעגל, לעמוד על הרגליים, להתקדם, באה הקורונה וזרקה אותם/ן אחורה, אין להם/ן מה לאכול.

     

    אלו רק שני סיפורים על מצב הצעירים בתקופה הזאת. על מצב הצעירים בהרחבה ניתן לקרוא בדו"ח שהוציאה קרן גנדיר יחד עם חברת דלויט בספטמבר האחרון על מצב הצעירים בקורונה (החומרים במצגת מונגשים לקהל הרחב לשם סיוע והכוונה, אך הינם קינן רוחני של קרן גנדיר וחברת דליוט ואין לעשות בהם שימוש מסחרי. המצגת אינה שלמה ללא דברי הסבר).

    בשורה התחתונה:
    מצב הצעירים/ות בישראל בימים אלה לא טוב, וגם העתיד לא נראה כל כך וורוד.

    צעירים/ות הם 40% מכלל האוכלוסייה שהוצאה לחל"ת, מסלול חייהם נפגע באופן משמעותי בכל מה שקשור לשנת המעבר "gap year" שבין הצבא או השרות הלאומי ללימודים, אין להם טיול לחו"ל, גם לא שביל ישראל או מכינה. גם מסלול הלימודים האקדמי נפגע. הצעיר/ה בישראל, שגם כך לא נהנה מדיור בר השגה, לא יודע אם ומתי יוכל להשיג אותו. הצפי הוא שהילד יהיה בן 30 אולי אפילו בן 40 עם חום ממש גבוה ולא יצליח להתנתק מבית ההורים

    ולהיות בוגר/ת עצמאי/ת במדינה שלנו. זאת ועוד לא דברנו על הבדידות, השחיקה, השפיפות, העייפות, הריחוק החברתי, המצב הנפשי וקשיים נוספים.
    עוד עולה מהדו"ח כי הצעירים/ות נעדרים יכולת תכנון לטווח ארוך ובעלי יכולות ניהול פיננסי נמוכות- שתי נקודות מאוד בעייתיות בתקופה הנוכחית.

     

    בגל הראשון של הקורונה, בסקר שביצענו במועצה הישראלית להתנדבות, עם קרן גנדיר , באמצעות חברת גיאוקרטוגרפיה, ניתן לראות ששיעור הצעירים והצעירות המתנדבים/ות היה גבוה משיעורם בזמני השגרה: 31% לעומת 21% בשגרה, משמע כ-600,000 צעירים/ות בגילאי 20-35 היוו כוח התנדבות משמעותי. אפשר לומר שהייתה ממש "התעוררות" בקרב אוכלוסיית הצעירים/ות. מתוכם, 18% היו צעירים/ות שלא התנדבו קודם, וכ-80% העידו על רצון להמשיך ולהתנדב.

    כיום, גל ההתעוררות נשבר. צעירים/ות עדיין מתנדבים/ות אולם האוכלוסייה המתמודדת עם השלכות המשבר בעצמה, מתקשה להמשיך ולעמוד איתן בחזית ההתנדבות.

    אנחנו כאנשי מקצוע, המובילים את עולם המעורבות החברתית וההתנדבות שואלים את עצמנו: מה נוכל לעשות על מנת לשמר את גל ההתנדבות בקרב אוכלוסיית הצעירים/ות ואף למנף אותו?

    אז הנה נקודת מבט אישית- מקצועית שלי על הנושא, מתוך הרבה מאוד שיחות עם אנשי ונשות השטח המובילים/ות את ההתנדבות והצעירים/ות עצמם:

     

    ראשית עלינו להתייחס לאוכלוסיית הצעירים/ות כאוכלוסייה הזקוקה כעת להתגייסות ומענים בתחומים הקשורים להתפתחות במעגלי החיים השונים, בהיבט האישי- האקדמי והתעסוקתי. יש להתייחס למצוקות ולקשיים, לתת כלים להתמודדות עם המצב: החל בהיבט החוסן האישי, ההיבט התעסוקתי, הכלכלי, האקדמי והתעסוקתי. גם ברמת מדיניות, ברמת הכשרות וליווי הצעירים בתקופה מאתגרת ומשברית זו.

    שנית- אם בתקופת הגל הראשון הובלנו את ההתנדבות על פי צרכים ספורדיים ומיידיים, כעת עלינו למפות את הצרכים, עד כמה שניתן, ולייצר מענים רחבים יותר עבור כלל האוכלוסייה ולרתום את הצעירים/ות לעשייה בעלת משמעות.

     

    שלישית-  עלינו להתייחס לצעירים/ות כאל קהילה, לייצר חיבורים, זיקה וקרבה אנושית. אל לנו להתייחס אל הצעיר/ה רק כפרט, אלא לזכור עד כמה כוחה של הקבוצה משמעותי. הצעירים/ות לא רוצים להיות עוד "בורג" במערכת, הם רוצים לקחת חלק בהחלטות, להשתתף, להשמיע את קולן/ם ולהשפיע- ההובלה צריכה להיות הובלה השתתפותית המשלבת את הצעירים/ות בתהליכי קבלת ההחלטות והביצוע.

    רביעית- עלינו להיעזר בפלטפורמות ייחודיות וחדשניות, טכנולוגיות, המאפשרות גמישות בהתנדבות, לייצר תפקידי התנדבות מהבית עד כמה שניתן.

     

    ונקודה חמישית ואחרונה לפעם זו: להכיר ולהוקיר- לשמר עד כמה שניתן את הקשר עם הצעיר/ה, לא להתייחס אליו/אליה רק "ככלי" אלה לראות ולהתייחס למכלול הצרכים והיכולות שלו/ה. להוקיר את העשייה ולתת מקום להוקרה ולנראות העשייה.

    ואיך אפשר בלי מילה על "אלגואיזם" – המונח שמשלב אלטרואיזם עם אגואיזם. הצעיר/ה של היום רוצה לתת אבל גם לקבל, ולדעת מה יוצא לו/לה מזה? מהות ומשמעות, שייכות לקהילה, הכשרה מקצועית, יצירת קשרים והרחבת הנטוורקינג, פיתוח וחיזוק יכולות אישיות ומקצועיות שיתרמו בהווה או בעתיד הקרוב לפיתוח התעסוקתי ויוקרה.

     

    הצעירים/ות של היום נמצאים/ות במשבר, או כמו שחברי הגדיר "טראומה", לרבים הטראומה היא תעסוקתית, לחלקם/ן קיומית, לחלקם/ן נפשית. עם זאת, אל לנו לוותר על ההשתתפות והמעורבות החברתית של הצעירים/ות בחברה שלנו, כמרכיב מרכזי ליציאה והתמודדות עם המשבר, לפיתוח חוסן חברתי- קהילתי , לחיזוק הערבות ההדדית ותחושת המימוש והמשמעות.

    וכדי לא להישאר עם הסיסמה, מצרפת מאמר שכתבו פרופ' עירן הלפרין ורון גרליץ שתמציתו:
    בלי שנפסיק את השיסוי והקיטוב בחברה הישראלית, לא נצליח למגר את הקורונה, כך מוכיח מחקר בינלאומי. בימים אלו בהם הקיטוב, השיסוי, הכעס והזעם פורצים מכל עבר, בימים של משבר חברתי, פוליטי, כלכלי, מדיני, אישי, תעסוקתי- הנה נקודה בה נוכל להתמקד, ולסייע לצעירים/ות להתמקד בה- חיבור בין הקבוצות בחברה הישראלית.

     

    נקודת אור ותקווה- עוד פנו בשבועות האחרונים קבוצה של צעירים/ות שמקימים פורום ישראלים לאומי, הם/ן רואים שצריך לעשות מעשה וצריך להיות פה אחרת, אז אפשר פשוט להתחיל משם, מלחבר בין הקצוות, להקשיב לקולות אחרים, לראות את האחר/ת, את הכאב לא רק שלי ומי אם לא הצעירים/ות יוכלו להוביל מהלך כזה ולסייע לנו גם לנצח את מגפת הקורונה, וגם מגיפות חברתיות כאלה ואחרות.

    להפסיק את השיסוי, לנצח את המגפה | זמן ישראל | פרופ' עירן הלפרין ורון גרליץ


    *** הכותבת הינה מנהלת תחום מעורבות חברתית של צעירים/ות במועצה הישראלית להתנדבות - אפרת רוזן זקן
    במסגרת הפעילות, מפעיל התחום מגוון הכשרות ותהליכי ליווי אסטרטגי ומקצועי לארגונים ואנשי/נשות מקצוע המובילים מעורבות חברתית של צעירים/ות. כמו כן פועל התחום לפיתוח ידע וכלים למעורבות חברתית והשתתפות אזרחית של צעירים/ות.

    הרשמה לניוזלטר
    הרשמה לניוזלטרדלג על הרשמה לניוזלטר
    שדות המסומנים בכוכבית הינם שדות חובה
    *
    *
    checked
    צור קשר
    עבור לתוכן העמוד